• אינטרו 81: אסף חנגל - מוזיקה אלקטרונית חכמה

    בד"כ אני ממש חשדן כשמנסים לדחוף לי מוזיקה, פשוט כי ברוב המקרים היא לא רלוונטית. אך כשפתחתי את הסאונדקלאוד של אסף חנגל גיליתי שהוא עושה מוזיקה אלקטרונית חכמה שהזכירה לי את הימים היפים של Warp Records כש-Aphex Twin ו-Boards Of Canada שלטו בשוליים האלקטרוניים.

    1. מי אתה?

    אסף חנגל, בן 23, בסיסט/גיטריסט ולפעמים מתופף שגם נהנה להתנסות על מכונות תופים וסינתיסייזרים.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    נולדתי בתל אביב ושם אני חי גם היום. הניסיון הראשון שלי לנגן היה בגיל 10 בערך, על קלידים. אלדד כץ - מתופף סופר מוכשר וחבר מגיל קטן שמנגן איתי היום בלהקה ששמה סלוטייפ - הוא זה שגרם לי ללכת ללמוד. היה לו בבית פסנתר גדול והיינו מנגנים עליו ביטלס ושירים מתכניות בערוץ הילדים. הפסקתי ברגע שידעתי לנגן את שיר הפתיחה של דרגון בול זי לדעתי. היו עוד כמה ניסיונות כושלים על גיטרה וכינור אבל הקאמבק הגדול היה בגיל 17, כשהתחלתי לנגן על בס ומשם למדתי גם גיטרה, קצת תופים ואז מוזיקה אלקטרונית.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    נויז-רוק/גאראז'/אידיאם/טכנו, נגיד.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    תצטרכו לשאול את אמא שלי.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אני פחות מסתכל על העתיד הרחוק אלא יותר על העשייה שלי עכשיו. נורא קל ומפתה להתברבר ולהתלבט לגבי תוכניות גדולות אבל אני מעדיף לנוע לפי מה שמעניין אותי באותו הרגע. פשוט להמשיך ללמוד וליצור, לשים דגש על ההתפתחות האישית שלי אבל גם לחשוב איך אפשר לתרום לשאר החברה בסצנה כאן כי אחרת זה לא שווה כלום. נראה לי שאלה השאיפות העיקריות שלי, כל השאר ייחשב כבונוס.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    יחד עם מיתר ענבר (סולן רגל סברס) ותום קורץ אני מנהל את מוות בסצינה, שזה ארגון חופשי של אנשים עם תשוקה לייצר לקדם ולתעד תרבות שוליים: מוזיקה וכל סוג של אומנות מקומית. אני לומד סאונד, ובקרוב נכנס ללימודי פילוסופיה. למרות המשכורת המטורפת שהמוזיקה מכניסה לי, אני עובד בסקס סטייל, חבל לכם על הזמן.

    7. ממה אתה מושפע?

    המון מהאינדי רוק האמריקאי בשנות ה-80-90: Sonic Youth, Beat Happening, Dinosaur Jr., Fugazi, וכו' - ברמה המוזיקלית כמובן אבל לגמרי גם בפן האידאולוגי והתרבותי. בנוסף מאומנים כמו Brian Eno, John Hopkins, Autechre, Boards Of Canada, וכל מי שגורם לי לקפץ ולהיות שמח

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    ”Ambient 1 - Music for Airpots” - תודו שזה בול הוייב.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא הייתי מוחק אף אלבום אבל החדש של ארקייד פייר דיי מאכזב.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    דניאל ג'ונסטון ואז גם לחבק אותו ולשאול אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    “Evil home stereo, what good songs do you know? Evil me, oh yeah I know, what good curves can you throw?”- Issac Brooke, Modest Mouse

    תגובות »

  • DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו

    די ג'יי סקוץ' אג בפעולה (תמונה מתוך הבוילר רום)

    הלכתי ללבונטין בליל שישי בשעה שלא אופיינית לי, אחרי חצות, השעה של המסיבות שמבריחה אותי הביתה לישון מתחת לשמיכה כמו הילד הטוב שאני. לא הפעם. הפעם אמן הברייק-קור היפני DJ Scotch Egg הגיע לשחק עם המועדון כמו שלב בונוס בסופר מריו.

    אחרי הופעה קטלנית למדי של מכונת הרג שהצדיקו את השם שלהם, עלה לבמה הדי ג'יי היפני (שיגרו אישיהארה) עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומראה כללי של גיימר שאוסף כלפי מג'יק. הוא נראה כמו האקר בסרטי שוד שנשאר בתוך הוואן כדי למוטט מרחוק את מערכת האבטחה של הבנק/מוזיאון/קזינו שזה עתה נשדד. אישיהארה חיבר את הציוד והגיימבוי שלו והמטיר על הלבונטין מקצבי ברייקביט/גאבר/ספיד קור/איך שלא תקראו לזה אלקטרוני אינטסיבי תוך כדי שהוא מופיע כאילו שהוא זמר בלהקת הארדקור פאנק. הוא צרח לתוך מיקרופון עמוס באפקטים, טיפס על שולחנות והיה תזזיתי למדי. המוזיקה דפקה במהירות שגורמת לצוואר לכאוב. על קירות הלבונטין הוקרנו כל מיני מהלכים ממשחקי נינטנדו ישנים, אבל המוזיקה נשמעה כמו השלב הכי קשה של "Bullet Hell".

    האינטנסיביות של המוזיקה וההופעה לא השאירה אותי אדיש. עקבתי אחרי הצלילים, רקדתי את חיי ומדי פעם הצצתי לראות איזה משחק מוקרן על הקיר. אומנם המוזיקה היתה חסרת רחמים, אבל היא היתה קומוניקטיבית עם צלילים נוסטלגיים ממשחקי וידאו ובלי שום חנופה או קיטש. די ג'יי סקוטש אג הצליח להשתמש בגיימבוי (מהסוג האפור, זה שנראה כמו לבנה) לא רק בתור אינסטרומנט, אלא בתור כלי נשק שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, או לפחות ספיקרים שרופים. המוזיקה דפקה, הקהל רקד ואני חזרתי הביתה ב-5 בבוקר בהרגשה שהצלחתי להביס את הבוס הכי קשה בשלב הכי קשה באיזה משחק וידאו איזוטרי שבכלל לא קיים.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 219: מכתב ספוג תה

    שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים עם יוצרת האינדי המתוקה/חמוצה Anna Burch (בתמונה), הטכנואיד האהוב על ביורק Lanark Artefax ולסיום שיר דיכאון משמח של Coma Cinema.

    1. Anna Burch - Tea-Soaked Letter
    2. Shout Out Louds - Paola
    3. The Mary Onettes - God knows I had plans
    4. First Hate - The One
    5. Lior Glick - Lo Naim MP3
    6. Lanark Artefax - Touch Absence
    7. Plastic Sleeves - Cybernetic Properties
    8. Vofa - Piovitsia
    9. BEAK - (Merry Xmas) Face The Future
    10. Antibiotika - Dalia Ben Shoshan
    11. Whaling Snails - Love is for nothing
    12. dEUS - Jigsaw You
    13. Body Type - 264
    14. dredg - Brushstroke: New Heart Shadow
    15. Coma Cinema - Eventually

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 218: ניקוי אוזניים מ-2017

    שעה של מוזיקה אקלקטית שהיא לא מ-2017, ניקוי אוזניים לאחר חג הסיכומים בדצמבר.

    1. She Wants Revenge - Red Flags And Long Nights
    2. Death of Lovers - Cold Heaven
    3. Air Formation - Stars & Knives
    4. deafheaven - Dream House
    5. Cain & Able 90210 - Videodrome
    6. Factory Floor - Fall Back
    7. French Fries - Bug Noticed
    8. LaTour - People Are Still Having Sex
    9. Daniel Avery - Drone Logic

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • היין והיאנג: Blush Response בגגרין ופאקוטק בקן הקוקיה

    מסיבות טכנו בדרך כלל לא מתחילות לפני חצות, אך הליין הירושלמי פאקוטק החליט לשבור את המגמה. לא רק שהם התחילו את הערב רייב שלהם בחמישי האחרון (11.1) ב-20:00, אלא כחלק מאירועי תל אביב ווליום הם גם הוציאו אותו מחוץ לקלאב לבר-מסעדה היאפי היפואי קן הקוקיה.

    עמדת הדי ג'יי אולתרה משולחן על במה צידית עם מיקסר ושני פטיפונים. כשהגעתי לשם בסביבות 21:30 אנה הלטה סובבה בהנאה תקליטי האוס מול קהל סועד. הכרנו דרך הראיון שקיימנו בשבוע שעבר, אז היא הזמינה אותי לשבת עם חבר פאקוטק צחי סוזנה ו-Richard Zepezauer, הדי ג'יי הברלינאי שהם הביאו לארץ במסגרת הפסטיבל. בכנס שהתקיים בשבוע שעבר מפיק שהשתתף באחד מהפנלים טען שדי ג'יים הם דיוות. הוא קיבל אי הסכמה גורפת משאר חברי הפנל, ולפי שיחה קלה עם צפצאוור ממש בצדק - הוא היה נינוח וידידותי, ומדובר בדי ג'יי שמנגן באופן קבוע במקומות נחשבים כמו הטרזור והברגהיין. יש לו סוכנות בוקינג והוא עובד עם אומנים מפינלנד כך שהוא בכלל קיבל נקודות.

    בינתיים הרחבה מול הלטה התחילה להתמלא. החלוצים היו זוג חמוד שישב איתנו בשולחן ורקד כבר בישיבה. אחרי שהם קמו הצטרפו עוד אנשים, חלקן חבורה של אימהות בערב חופשי שהשאירו את הילד עם הבעל בבית. כשהלטה ירדה מהעמדה כבר לא היה מקום לזוז על הרחבה, סימן לסט מוצלח, ובטח שבמקום כמו קן הקוקיה. המלצריות של המקום נדחקו בין הרוקדים, נזהרות לא לשפוך עלינו כל מיני מנות בדרך החוצה מהמטבח. הטכנו שולט כרגע בעיר, מה שמשמח אותי, ובכל זאת היה מרענן לשמוע ולרקוד קצת לצלילי אולד סקול האוס מלא בנשמה, היאנג ליין של הטכנו. צפצאוור השתלט על העמדה והמשיך את הקו של האוס איכותי עם הרבה גרוב, חומר מתוך מאה התקליטים שהוא הביא מברלין, והקהל המשיך לזוז. קצת מוזר שהטיסו אותו כל הדרך לפה רק בשביל לנגן בקן הקוקיה - אם הוא הרים ככה אימהות במסעדה הוא היה יכול להרים בקלות את הקלאברים בבלוק.

    בסביבות חצות עברתי מהצד המואר לצד האפל של הרחבה והלכתי למועדון הגגרין. הגגרין מוכר יותר בתור מקום קשוח להופעות מטאל ומסיבות דארק טראנס, במיוחד בסצנה הרוסית. אך בחודשים האחרונים המקום מריץ ליין טרי בשם Sin Ethics שמביא לפה טכנו אפל שמושפע מאינדסטריאל ו-EBM , גוון קשוח יותר של טכנו שזכה עד עכשיו להתעלמות בעיר. הביאו בינתיים אומנים מהלייבל הגרמני aufnahme + wiedergabe: הדי ג'יי הפרסי-גרמני Sarin ולייב אינטנסיבי של הצמד הגרמני גם הוא Schwefelgelbe (שוופלגלב). הפעם הביאו במסגרת הפסטיבל את האומן האמריקאי-קובני במקור Blush Response וגם אותו לסשן חי - נגינה ממכשירים, מסמפלרים וסינתיסייזרים ומכונות תופים ומחשבים, הכלאה בין הופעה למסיבה שהתחזקה מאוד בשנים האחרונות. הקהל שבא לאירועים של סין את'יקס הוא תופעה מסקרנת - מעין שילוב בין הטכנואידים היותר קשוחים לסצנת הגות'. הלבוש נע בהתאם בין אוונגארד-אלגנט לבגדי ויניל כשכולם מסכימים על דבר אחד: שחור הוא השחור החדש.

    בלאש ריספונס עלה מול רחבה מלאה וניגן שעה של בי פי אמים גבוהים בקצב מתגבר עם נויז ודיסטורשן ובייס דראם מעניש. זה התחיל בטורים גבוהים, אך באיזשהו שלב הרגשתי שהמוזיקה נהייתה קצת מונוטונית, שהטריק חזר על עצמו יותר מדי בלי מספיק וריאציות או ברייקים. הקטעים המעניינים יותר קרו כאשר בלאש שבר את מקצבי הבום-טראח עם בייס דראמים פ'אנקיים יותר, וכשהיו פחות שכבות של רעש ויותר חלל מה שנתן לצלילים להתבטא בתוך האבדון.

    סיכמנו בחוץ את ההופעה על סיגריה: נהננו, אבל לא איבדנו את הדעת. כשמסיבת טכנו באמת משתלטת על התודעה לא צריך סמים - הגוף זז בחוסר שליטה ואי אפשר להפסיק לרקוד. אנשים שואלים אותי לפעמים איך רוקדים טכנו, ובדרך כלל התשובה שלי היא "כמו שרוצים". אבל כשסט או סשן אלקטרוני חי באמת תופס אותך התשובה היא "כמו שלא רוצים" - תחושת השליטה נעלמת וכל מה שיש זה איחוד טוטאלי של התודעה עם התזוזה והמוזיקה, במיוחד בעצימת עיניים. לפרקים חוויתי את זה אצל בלאש, ושאר הזמן רקדתי בשלושת רבע כוח, שזה לא רע, אבל בהחלט ציפיתי ממנו ליותר, אולי בגלל הרף המשוגע ששוופלגלב הציבו לפני כחודש. ככה זה, עליות וירידות זה לא רק בטראקים.

    תגובות »

  • אינטרו 80 + בכורה: לס דינמיטס - סרף ים תיכוני

    צ'ארלי מגירה כבר לא עמנו, אבל נשמע שיש מי שמוכן לשאת את מקל הדינמיט שלו: לס דינמיטס. הדואו הירושלמי מביא השפעות כבדות של סרף, גלים של ריוורב ומזג ים תיכוני שישתלב בכיף ליד להקות כמו ה-Orions וגולשי האבן נייר והמספריים.

    1. מי חברי הלהקה?

    דינמיט ג'ו (רועי בר טור), לואיג'י (עצמון אברהמי).

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מירושלים, מכירים כבר לפחות 15 שנה מסצנת המוזיקה התרבות והלילה של ירושלים. תמיד דיברנו על מוזיקה ואהבות משותפות, הכתובת הייתה על הקיר. לפני שנתיים עשינו את הצעד נכנסנו לחדר חזרות לנגן ועפו ניצוצות באוויר.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אנחנו מנגנים סרף ים תיכוני שמושפע מסצנת הסרף רוקנרול האמריקאית של תחילת הסיקסטיז: דיק דייל, לינק ריי, באדי הולי, אלביס והסרף גיטר הירו המזרח תיכוני אריס סאן.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    אנחנו אנשים שמסתובבים עם אנרגיות עצורות שמתפרצות חסרות רסן על הבמה, מהרגע הראשון קלטנו שיש לנו דינמיט בבטן ופתיל קצר שקל להדליק.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו שואפים לנענע כל אגן באגן הים התיכון, ולשחזר את הספיריט והסאונד של סצנת הסרף הישראלית האבודה והבלתי מתועדת של תחילת הסיקסטיז לתת את הטוויסט תרתי משמע בעברית של הז'אנר.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    רועי: אני הבעלים של הפאבים התקליט, קסטה, ווידאו - איים של תרבות ווילה בג'ונגל - ואבא מבסוט.

    עצמון: בעלים של חדר החזרות אורבן קאט, מורה לתופים, מנטור להרכבים, לשעבר מנהל אומנותי ומבקר מוזיקה ועורך תרבות בבית מעריב.

    7. ממה אתם מושפעים?

    רועי: מושפע מגיבורי הגיטרה של תחילת הסיקסטיז, אנשים עם סטייל סאונד וביצים כמו דיק דייל, לינק ריי, ג'ים מסינה, המתופף ג'ין קרופה וכמובן צ'רלי מגירה ז"ל מחייה סצנת הסרף הישראלית.

    עצמון: צרה היריעה כל מוזיקה עם אמירה ביצים ועוקץ.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    רועי: האלבום של להקת הסרף מקוויבק Les Jaguars, להקה מפחלצצת.

    עצמון: "Rome" של Danger Mouse ו-Danielle Luppi

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    רועי: האלבום הראשון של מתי כספי.

    עצמון: לא מוכן למחוק שום אלבום.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    רועי :דיק דייל, בצלאל יונגרייז או אלביס שתהיה לי עילה לפרוש אחרי משהו.

    עצמון: ברי סחרוף הגבר היחידי שאני חולם עליו בלילות.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    צאו מהמסכים ולכו לראות הופעות ,רוקנרול עדיין מניע את העולם.

    הופעות קרובות
    20.3 - השקת האלבום בפסטיבל סרף בתדר, תל אביב

    תגובות »

  • כנס Tel Aviv Volume 2018: השואו של וונדפפלייר

    וונדפפלייר: מאזין ל-100 דמואים ביום

    תל אביב אולי הוקמה על חולות, אבל היא רצה על מוזיקה אלקטרונית. אלפי קלאברים מבלים בעיר כל סופש במסיבות. יש שלושה מועדוני טכנו פעילים (אלפבית, ברקפסט, הבלוק) שמביאים לפה די ג'יים מוכרים מחו"ל באופן שוטף, וזה רק קצה חוד המחט של הסצנה. לכן, זה הכי הגיוני שיתקיים אירוע כמו Tel Aviv Volume (בקצרה TAV) שכולל כנס על תעשיית המוזיקה האלקטרונית ומסיבות ברחבי העיר - חלקם בחינם, חלקם בתשלום או בכניסה עם צמיד הפסטיבל היקר משהו (771 ש"ח ומעלה).

    זה הסיבוב השלישי של TAV והוא החל ביום רביעי 10.1 במרכז אדמונד דה רוטשילד. ציפיתי לראות שם הרבה אנשים: די ג'יים, יוצרים, מפיקים מוזיקליים, מפיקי מסיבות, יחצ"נים, בעלי מועדונים, ואולי אפילו קלאברים שרוצים לקבל הצצה מה קורה מאחורי עמדת הדי ג'יי. אך עם פתיחת הכנס היו בקהל אולי 20 איש, חלקם הגדול הפנליסטים עצמם. חבל, כי לפחות לפי הפתיחה הגיעו אורחים מכובדים לפנלים רלוונטיים שהתנהלו בצורה מקצועית פלוס סדנאות שנערכו במרתף. אני לא יודע כמה אנשים הוזמנו, אבל אלה שלא כנראה נרתעו ממחיר הרף הגבוה (990 ש"ח לכניסה לכנס ולמסיבות), מה שגם לא היתה אופציה לקנות כרטיס לכנס בלבד, וחבל שכך.

    הכנס נפתח בפנל בשם "Women Power" בהנחיית עדי לב, די ג'יית הדראם אנד בייס האיקונית. הדעות היו מגוונות: מהדי ג'יית מיכל סר שטענה שיש מועדון גברי אקסקלוסיבי שמונע מנשים לנגן ועד הדי ג'יית עדי נוי שטענה שנשים יכולות ליצור לייבלים ולהרים קולקטיבים באותה מידה כמו הגברים. היתה הסכמה די גורפת שזה כבר לא קטע להיות די ג'יית לעומת די ג'יי, אלא שמודדים כל אומן לפי הכישרון שלו או שלה, ושמלכתחילה יש פחות מדי די ג'ייות בסצנה אם כי יש שיפור במגמה. בפנל הבא הדי ג'יי Christian Smith ומקים הלייבל Tronic הוסיף כי אחת מהסיבות שאין הרבה די ג'ייות זה בגלל שאין מספיק מודלים לחיקוי, אך גם זה משתנה עם די ג'יית העל Nina Kraviz והעלייה המטאורית של Amelie Lens.

    פנל "Women Power": אין מספיק נשים בסצנה

    לפי הפתיחה ומעבר על התוכניה של היום השני, חסרים בכנס כמה דברים. קודם כל, כפי שציינו כהערת אגב בחלק מהפנלים, הטכנו לגמרי שולט כרגע בתל אביב, אך לא היה אף פנל שהתמקד בנושא. היה אפשר לסקור את ההיסטוריה של הטכנו בעיר ובכלל, איך הגענו למצב הזה, איזה פעילות נעשית היום, והאם הגענו לשיא או שאנחנו עוד רחוקים ממנו. אבל יש עוד סגנונות אלקטרוניים. ביום השני הוקדשו גם שעה וחצי לטראנס, אבל מה עם האוס, הדראם אנד בייס שמתקמבק לאיטו, ובני הדודים המושמצים אך הפופולריים דאבסטפ ו-EDM? הייתי גם שמח לראות פנל של די ג'יים שמדברים על אומנות התקלוט: איפה הם מוצאים מוזיקה, איך הם בונים סטים, על הצלחות אדירות וכישלונות נוראיים שהיו להם - ולא היה מזיק גם פנל של יוצרים אלקטרוניים. ברור שאי אפשר לכסות את כל הנושאים האפשריים ביומיים, אבל כן אפשר ליצור איזון יותר נכון בין הצד העסקי של התעשייה לצד האומנותי. יש הרבה כישרון מקומי ומגיעים בסופש כמה וכמה אורחים מחו"ל ואני בטוח שהם היו שמחים לדבר ואולי זה היה אפילו מביא עוד קצת קהל לכנס.

    מישהו אחד שכן הגיע וגנב את ההצגה הוא Renaat Vandepapeliere. הבלגי כסוף השיער הוא המקים של R&S Records, לייבל אלקטרוני אגדי שגילה אומנים כמו Aphex Twin, James Blake ו-Blawan. היו למעשה שני פנלים בהשתתפותו של וונדפפלייר בן ה-60, אך הוא ישב בקהל לאורך כל הכנס בקשב רב ודאג לזרוק הערות מדי פעם - למשל בפנל של סימת' בו הוא טען בתוקף כי מפיק יכול לעשות כסף בלי להופיע והכריז "באתי לא להסכים, שום דבר לא השתנה".

    בפנל האחד על אחד עם וונדפפלייר הוא סיפר שהוא "לא רוצה הצלחה מסחרית - מהרגע שיש לך הצלחה מסחרית אתה נהיה לפרה" ושהוא לא מתעסק בכלל בצד העסקי של הלייבל, אלא מבלה 10-12 שעות ביום בחיפוש אחר מוזיקה חדשה. לדבריו, השגרה היומית שלו כוללת שיטוט בבנדקמפ איפה שהוא מוציא כ-50-60 יורו ביממה, והקשבה לכ-100 דמואים ששולחים לו (חוץ מאלה שמתחילים באומצה) - הוא אפילו מגיב לכל אחד מהאומנים באופן אישי. וונדפפלייר פשוט מרגיש את מי הוא רוצה להחתים ("זה כמו לראות אישה יפה - פאו!"), משועמם מהדי ג'יים שמנגנים בפסטיבלים ("כולם מנגנים את אותו החרא!") וחושב שסט של די ג'יי צריך להיות באורך של שש שעות לפחות ("תן להם להתנשק, תן להם לעשות אהבה על הרחבה").

    בכלל, לדעתו "די ג'יי זה מישהו שחי ונושם מוזיקה … זה מישהו שמבין מוזיקה יותר טוב מהקהל, זה פריק, זה חנון". זה תיאור טוב לוונדפפלייר עצמו שמדג'ה סטים אקלקטיים (שישי הזה בבלוק) למשל עם מיילס דייוויס והביטלס ("אנשים מנשקים לי את הידיים אחרי הסטים"). הוא עלול להישמע כאליטיסט משוגע, וזה כנראה חלק מהחבילה, אך הכל לווה באנרגיה מתפרצת של מתבגר והרבה צחוק, עם גישה בלתי מתפשרת ותשוקה מדבקת למוזיקה. אפילו אישתו שואלת אותו מתי הוא יתחיל להתנהג בגילו, אך לפי וונדפפלייר של אתמול לא נראה שהוא יתחיל לשחק גולף בקרוב.

    וונדפפלייר וסמית' חזרו שוב לפנל על לייבלים יחד עם Roland Leskar הגרמני מ-Get Physical Records והייצוג המקומי של DJ Zombie מ-Beat Boutique Records. המסר היה ברור: אין דרך אחת לנהל לייבל. וונדפפלייר מנהל את הלייבל שלו בכאוס מוחלט, מחפש מוזיקה חדשה באופן אקטיבי וטורח לשמוע דמואים; סמית' שומע דמואים בקצרה ונוטה לשלוח בחזרה ביקורת בונה; ולסקאר לא שומע דמואים בכלל, אלא מקבל המלצות מחברי הלייבל בלבד. הצטמררתי קצת מדבריו של לסקאר. הוא סיפר שהבינו בלייבל שלו שהמוזיקה שאופנתית היום היא זו שהיתה לפני 20 שנה, אז הוא מנסה להקדים את הטרנד ולהכווין מפיקים ליצור בדיוק מוזיקה כזו. אני מבין שלייבל צריך לשרוד ולהכניס כסף לקופה, אבל גישה כל כך שיטתית למוזיקה מוציאה את כל הכיף ולא מאפשרת חדשנות לעומת הגישה החמה של וונדפפלייר שמתבטאת בכל ההווייה שלו. אחרי הפנל אחד מחברי ניגש אליו ואמר שהוא אוהב את הלייבל שלו. וונדפפלייר חיבק אותו בהתלהבות ואמר "זה אתה!" וביקש שאצלם אותם ביחד כי הוא העדיף את זה מאשר סלפי. משם הוא המשיך הלאה לכיוון היציאה בקריאת "וודקה! וודקה! וודקה!".

    תגובות »