• אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע"

    "אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.

    השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

    "יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

    גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

    "לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

    נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

    איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

    "שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

    אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

    "גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

    כן, הם ממש הצליחו.

    "כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

    בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

    "אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

    זה אייטיז.

    "כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

    ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

    "אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

    היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

    "אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

    זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

    "לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

    אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

    "אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

    באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

    "לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

    וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

    "זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

    את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

    "לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

    נגיד בטיסה?

    "כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

    זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

    "כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

    אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

    "כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

    לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

    אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

    "אני אוהבת את זה".

    למה את אוהבת את זה?

    "לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

    לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

    "אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

    אבל אין לך CDJ בבית.

    "האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

    איזה דברים קנית לאחרונה?

    "וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

    יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

    "כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

    יותר אסיד?

    "כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

    נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

    "עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

    איך את מגדירה בעצם טכנו?

    "טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

    מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

    "אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

    זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

    "זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

    יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

    "לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

    כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

    "כן, בסדר, הבנו".

    את אומרת שזה לא הכרחי?

    "זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

    תגובות »

  • כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן

    הדיסוננס בין מוזיקה עצמאית לבין סדרה בתאגיד השידור הישראלי ניכר מלכתחילה. ובכל זאת, בהפתעה יפה, אחת מסדרות פתיחת השנה של התאגיד היא "כאן אינדי" - מיני-סדרה המבטיחה "תמונה ישראלית עשירה של גווני העשייה המוזיקלית המקומית". הסדרה מתכוונת לסקור את האינדי בפריפריה בארבעה-עשר פרקים של חמש עד שבע דקות, בהתעלמות מוחלטת מהמרכז - אולי כדי להוכיח נקודה? (זה לא ברור.) הדיון הגאוגרפי בכל הנוגע למוזיקה עצמאית דווקא טומן בחובו רעיונות מעניינים, וכך יוצא שסדרה כזו, שאף קרובה לפריים-טיים, עשויה להיות לא רק כלי מוצלח בדיון אלא גם פלטפורמה ראויה לאומנות שלא מסוגלת לפרוץ לשיח הגדול יותר.

    לפני הכל, חשוב לזכור שלמרות שיש קשר בין מקום לבין המוזיקה הנוצרת בו, הוא לעולם אינו ישיר ומוחלט. בעידן הגלובליזציה-לאללה, אי אפשר לקשר בצורה אבסולוטית בין היצירה של אמן מסוים לבין המקום בו הוא התפתח, בעיקר במדינה כמו ישראל שבה תרבות מושתתת על קיבוץ גלויות כמעט אינסופי. הקולות והדעות, גם אלו האומנותיים וגם אלו שלא, מרובים מכדי שיוכלו לאפיין משהו מוחשי. דבר זה כבר חושף פגם אקסיומטי ב-"כאן אינדי" - הניסיון לחשוף תרבויות בפאתי ישראל שמהם העלימו עין לא חושף דבר אלא כמיהה למוזיקה שבאה רחוק רחוק מכאן.

    השיר של להקת היללה, למשל, הוא שיר בריחה. "הדרורים של אי מריט אינם עוד, אז אמרו לי איפה החוף הקרוב ביותר שאליו נוכל ללכת", שר הסולן שוב ושוב בשפה זרה על עיירה אמריקאית שנמצאת אלפי קילומטרים מעין הוד. הניסיון ב-"כאן אינדי" להדגיש את הייחודיות שבפריפריה דווקא מדגיש את הסימביוזה שלה עם מה שמחוץ לה, ואיך שאין לה מה לעשות אלא להישען עליו. כמיהת האמריקנה של היללה לא רחוקה בבסיסה מזו המוצגת בפרק המרגש על משפחת אלייב, שבוער בכמיהה לטג'יקיסטן, אבל בטח ובטח שלא למקום מגוריהם ראשון לציון. בפרק של אלון עדר/קריית שמונה, עדר והרכבו מנגנים שיר שנפתח כהמנון מיאוס מתל אביב ומסתיים בקריאת כיסופים לקריית שמונה. זה רק הפרק השני, אבל הוא מתמצת בפשטות את מלוא הסדרה לנקודה אחת: איך היא תרה במעגלים סביב תל אביב, מתעמתת איתה כאילו הייתה שד דמוי-וולדמורט שאין לומר את שמו, אלא ששמו נאמר כל הזמן.

    גם עולה השאלה: למה בכלל הסקירה הגאוגרפית? המעמד של תל אביב וירושלים (ואולי גם חיפה, בימים יפים) כמוקדי מוזיקה אלטרנטיבית הוא לא סוד. אין סיבה שלא להעריך אותן ולשמוח ביכולת לגור במדינה בה ישנם מוקדים כאלו בכלל. אבל כאן בחרו להתמקד בסביב, כמעט כאילו המוזיקאים הפריפריאליים היו האנדרדוגים של החטיבה. אם היו נותנים יותר זמן מסך לדמויות ולהלך הרוח, עשויה היתה להתבהר נקודה מהותית, אבל זה אינו המצב. אנחנו רואים הבלחים של מקומות ותרבויות, ורואים איך כל הבלח של סאבטקסט או רעיון יפה נופל בין הכיסאות. אין מקום לדיון בכל הנוגע למקומות המוצגים, ואלו מדורדרים לרקעים נטו ולהתהוות בהם בלבד. מה שיוצא בסוף מרגיש כמו גרסה בורגנית ל-"ביקור התזמורת", רק שבמקום שפמים וחצוצרות יש… שפמים וחצוצרות.

    נראה שהסדרה הזו היא החלטה קלה. הרי חלק אינטגרלי במוזיקה עצמאית הוא המרחק הבסיסי מאור הזרקורים, וסדרת כמעט-פריים-טיים של קטעי וידאו בני חמש דקות לא מרגישה כמו מעשה מעודד אלא כמו פשרה, ניסיון לצאת ידי חובה אל מול תחום תרבותי שלא קשה לנדות אם רק כי אינו עוצמתי מספיק. לעתים אף נדמה שהסדרה יכלה להיות תוכנית רדיו. הויז'ואל לא מביע הרבה, אלא רק נותן איזו תחושה מופשטת שלא אומרת שום דבר באמת - כמו אצל אביב גדג', כשהצלם מסתובב סביב עץ ל-15 שניות וחוסם את רוב השוט - למה? (למה?). או, למשל, העובדה שרוב הפרקים נפתחים בשיר וממשיכים ברגעים מעטים של שיח, שלרוב לא נוגע לגאוגרפיה או למוזיקה עצמאית, אלא לחרגולים ושטויות אחרות.

    ניכר שקטעי הוידאו לא מלוטשים, ושהעימות עם סוגיית המיקום/אמנות כמעט ולא קיים, אבל במזל, זה לא גורע מהיופי והכנות שבמוזיקה. אילוץ השיר הבודד שבא בסדרות כמו "כאן אינדי" או סדרת הקטעים של אינדי סיטי (שבוימו שתיהן בידי בטינה פיינשטיין) תמיד היה לטעמי - המחויבות הזו של האמן לתחם את עצמו ליצירה אחת; מין הזדמנות בודדה להעביר מסר מסוים. המסרים שנבחרו בסדרה הזו מעולים ומהוקצעים: אביב גדג' יודע את רזי הקיום; איה זהבי פייגלין שרה בדחיפות נוקבת (ו-"דחיפות" זו אחת המילים היפות שאפשר לייחס לאמן); משפחת אלייב בוערים בתשוקה עמוקה ושונה מכל התשוקות שהכרתי קודם.

    ישנם גם רגעים נדירים בהם המדיום ומגבלת הזמן לא מהווים מכשול אלא אמצעי - למשל, בפרק שמתמקד ב-"ארובות של חדרה". הם מתבררים כאיקונין ורתע-ילדות עבור איה זהבי פייגלין, שבו התיעוש הקיצוני של העיר מהדהד בה. בעיני פייגלין, המשאבים החומריים של עיר הארובות לא רחוקים מהמשאבים שלה כיוצרת. זה מורגש בשיר, זה מורגש בה וזה עובד בפחות מחמש דקות. ככה יוצא ש-"כאן אינדי" חגה סביב הרבה רעיונות מעניינים ומהותיים לשיח האלטרנטיבי, אבל לרוב לא נותנת מקום למחשבה. לעתים הסדרה מפספסת את המטרה, ולעתים רחוקות יותר פוגעת. חבל שהפגיעות האלו - המוזיקה הטובה, למשל - נוחתות במרכזן של מטרות רחוקות ושונות לגמרי.

    תגובות »

  • אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר

    צילום: תום גן אור

    ניסיון השנים מוכיח שהמוזיקה שאני נמשך אליה מסתובבת סביב הקו המטושטש שבין החדש למוכר. Monad מהלך בדיוק על אותו הגבול בשיר "Sun Song", כשמהצד הידוע יש ריפים וקטעי תופים שהזכירו לי את "Airbag" של רדיוהד, ובאזורי הסְפָר המוזיקלי הוא מצרף שכבות של צלילים פסיכדליים עשירים על מה שנשמע כמו סינת'ים וטנפורה הודית.

    1. מי אתה?

    אני אֶשְׁחָר. נוסע מתמיד. מקליט ויוצר תחת הכותרת Monad ובאביב הקרוב משחרר EP ראשון של הפרויקט.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    לפני כשלוש שנים חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי בתנועה, והתמקמתי בעמק חפר. מאוד רציתי להקים להקה סביב החומרים שהיו לי באותו זמן. אספתי מוזיקאים, התחלנו לעשות חזרות וזה פשוט לא המריא. אנשים התחלפו, הזמן המשיך להתקדם, ועדיין לא הצלחתי לגרום לזה לקרות כמו שרציתי. בחורף האחרון, אחרי כמעט שנתיים של ניסיונות להקים להקה, פשוט אמרתי 'פאק איט. אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד', והחלטתי לעשות הכל בעצמי. ידעתי מעט מאוד על טכניקות הקלטה והפקה. התחלתי לאסוף ציוד ממקומות שונים - מקלדות ישנות, מכשירי הקלטה שבורים וכלי נגינה ישנים שתיקנתי במלחם ומברגים על השטיח בסלון. התחלתי לכתוב, להקליט ולהתנסות באולפן ה-"זמני" (עכשיו כבר לא כל כך) שהקמתי בסלון, ומתוך הרעיונות האלו התחילה להתגבש צורה. לפני כמה חודשים סיימתי להקליט את האלבום הראשון של הפרוייקט.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    לתת תוויות לדברים זה עניין חמקמק. אולי Retro-Fututrism יכול להתאים.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    האמת שלא אני חשבתי עליו אלא איתמר - שמנגן תופים באלבום (ובהופעה ובחיים בכלל). Monad הוא מושג ששאול מהפילוסוף הגרמני לייבניץ, ובין השאר מבטא ניסיון ליישב מתחים שבין בדידות לשותפות, בין ריבוי אינסופי ואחדות מוחלטת. וגם יש לזה צליל נעים.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להצליח לצייר לאנשים אחרים תמונה דרך צליל. אני מאוד אוהב מוזיקה ששואבת אותך פנימה. את התחושה של לשים אזניות, לתת למוזיקה לבלוע אותך לחלוטין, ולצאת בקצה השני.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    ישן.

    7. ממה אתה מושפע?

    בכל פעם ממשהו אחר. הרבה פעמים שיר יתחיל מכך שאשמע סאונד מסוים שידליק אותי, והמוח שלי ישר ינסה למקם אותו בהקשר אחר לגמרי מההקשר המקורי שלו. זה יכול להיות כל דבר: סאונד תופים בקטע היפ-הופ ששמעתי, אפקט גיטרה בהקלטת ג'אז מהאייטיז, או מקטע בס בשיר Fאנק. מה שיקרה הוא כזה: אחשוב 'איזה סאונד מגניב!', ועם הסאונד הזה יהיו לי בראש משהו כמו ארבעים שניות של שיר שלם - בס, תופים, מקלדות, הכל - ואז אקליט אותם מהר לפני שאשכח ומשם אתקדם. לפעמים בזה זה נעצר. לא תאמין כמה שירים של דקה יש לי על המחשב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    "Bitches Brew" של מיילס דיוויס. זה אלבום הג'אז הראשון ששמעתי! וגם הראשון שקניתי. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגישה לפחות כמו נסיעה למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    למה שאעשה דבר כזה?

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    יש הרבה, קשה לבחור. הייתי אומר ש-Unknown Mortal Orchestra אם יבואו שוב לארץ, וארמון שכבר כאן וכותבים שירים יפים.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תאכלו הרבה ירקות.

    אי פי הבכורה של Monad יצא באביב 18'

    תגובות »

  • פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט?

    עברו בקושי שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי את פדרו גראס על הבמה. הפעם הקודמת היתה באינדינגב האחרון, וזאת היתה ההופעה הכי טובה שראיתי שם. קשה להגיד אם זאת היתה שעת הצהריים העצלה, הבמה הקטנה של האינדיטרוניקס, התחרות עם יוסי פיין או אולי השילוב של כל אלה שזיקקו את הקהל לקבוצה מצומצמת של מעריצים אדוקים. הם שרו בצעקות נלהבות ודיוק מדהים על הטיימינג הבלתי צפוי של פדרו, מה שהרשים עוד יותר. יצאתי עם טעם עוד. ההאזנה לאלבום לעומת זאת, קצת ציננה אותי. כן, פדרו הוא אמן מילים, אולי אפילו בלשן. חוקר את הפינות הנידחות ביותר של השפה העברית, כאילו המילים היו סמטאות צרות במטרופולין עתיק; וכן, הוא מצליח ברוב הפעמים להושיב את הניסיוניות הזאת על פלואו מתפתל, מרתק; אבל, "חצי סוגריים" נכשל בדבר שאולי הפך את ג'ימבו ג'יי, חבר של גראס ללהקת ויקטור ג'קסון, לסנסציה הויראלית שהוא היום - טווית הספוקן וורד המתוחכם לפזמונים קליטים. וזאת אולי אחת הסיבות המשמעותיות לכך שההופעה אתמול בבסקולה לא התרוממה.

    "אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

    גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".

    תגובות »

  • 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול

    צילום: יאיר טרגנו

    קין והבל 90210 הרימו מופע מחווה לכבוד 40 שנה ל-"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס. מצד אחד זה הפתיע אותי. לא תפסתי את האולטרה פאוור טריו הזה בתור להקת קאברים - שני האלבומים שהם שחררו עד כה שרפו את ספר החוקים של המוזיקה הישראלית עם שירים כבדים, מטורללים ומאוד מתוחכמים. מצד שני, זה לא הפתיע אותי. פורטיס הוא לגמרי אב רוחני של קין והבל ושרף בעצמו כמה מהדורות של ספרי חוקים לאורך השנים. שאול לוריא, סולן/בסיסט קין והבל, אף אישר את ההשפעה בסטטוס שהוא כתב בפייסבוק: "עם השיר הראשון באלבום, "דבש", התפרץ בי רגש שעד אותו רגע לא עלה מעולם באותו קנה עם מוסיקה וזה זעם, כעס. תאמינו או לא עד אז הייתי בן אדם נטול קריזות (או מניירות בכלל, אם תרצו) והשירים באלבום טלטלו אותי באופן כל כך ישיר ועמוק שאני באמת לא יכול לחשוב על אלבום ישראלי אחר שנגע בי כך עד היום, או יותר מזה - "הכעיס" אותי".

    הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו

    הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".

    שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו

    בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.

    יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 217: 20 האלבומים הגדולים של 2017

    שנת 2017 היתה שנה חלשה ללהקות גיטרות באינדי: השוגייז שיעמם, הפוסט-פאנק לא פירק, האינדי-רוק לא הדהד. היו מעט מאוד אלבומים שרציתי לחזור ולשמוע שוב, המוזיקה היתה מאוד נדיפה - והמנוי לאפל מיוזיק בהחלט לא עזר בנושא. אבל הוא כן עזר לי להרחיב את היריעה המוזיקלית וליפול עמוק לתוך חור התולעת של הטכנו מה שפתח לי עולמות מוזיקליים חדשים. אז למה בכלל לעשות סיכום אלבומים ב-2017 כשהפורמט כמעט כבר לא רלוונטי? שאלה טובה. חשבתי אולי לוותר על הרעיון ולעשות סיכום כללי יותר של השנה במוזיקה, או אולי להפוך את זה פשוט ל-"אומני השנה". אולי זה יהיה סיכום האלבומים האחרון שאעשה אי פעם, אבל בינתיים זה פורמט סביר שאפשר להתייחס דרכו למוזיקאים ששחררו השנה כמה דברים מרתקים שראויים ליותר תשומת לב - לפי הדיעה הסובייקטיבית שלי. כרגיל, הסיכום זמין בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.

    * הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי ה'תשע"ז

    ** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואות לאומנים יותר מוכרים

    20. Julie Byrne - Not Even Happiness

    ג'ולי בירן היא סינגרית/סונגרייטרית בת 27 מבפאלו ניו יורק. כביכול אין שום דבר פורץ דרך במוזיקה שלה, היא שרה ומנגנת על גיטרה שירים שקטים ויפים כפי שעשו כבר שנים. אז למה דווקא היא תפסה השנה ולא מיליוני סינגרים/סונגרייטרים אחרים? אולי זה מזל, ואולי זה משהו פשטות ובכנות ובקול הקטיפתי שלה ופריטת הגיטרה העשירה בקטעים כמו "Natural Blue", מה שמזכיר קצת את ג'ף באקלי, רק עם הרבה פחות וירטואוזיה והרבה יותר נעם.

    לחובבי: Jeff Buckley, Nick Drake, Joni Mitchell

    19. Eyre Llew - Atelo

    הפוסט-רוק גוסס. הז'אנר שהביא בזמנו את אותו המקרר בגישה כל כך שונה נכנס לקיפאון בעצמו כמו פיתה בפריזר. השלישייה אייר לו מנוטינגהם אולי לא חידשה שום דבר בסגנון, אבל הם הזריקו לו דם חם עם לב שפועם בעוצמה. האנגלית שלהם נשמעת כמו איסלנדית והם יצרו קטעים סינמטיים כמו שיר הנושא "Atelo" שלוו בקליפים גרנדיוזיים.

    לחובבי: Mogwai, Sigur Ros, Radiohead

    18. Together Pangea - Bulls and Roosters

    ההופעה של הבלאק ליפס בבארבי היא ההופעה המאכזבת של השנה, ובכלל ההרכב לא הצליח לגדול מעבר לצל המושתן של עצמו. Together Pangea הקליפורניים תוקעים להם אצבע משולשת עם חיוך באלבום "Bulls and Roosters" שמלא בשירים קליטים ומחוספסים כמו "Money On It" או "Friend of Nothing" שנעים בין גאראז' רוקנרול לפאנק לפאוור-פופ עם ליריקה מכמה ילדים שאשכרה אכפת להם.

    לחובבי: Black Lips, White Stripes, Big Star

    17. Kedr Livanskiy - Ariadna

    השנה היו כמה ניסיונות יפים לחבר בין אינדי לטכנו, ולדעתי נראה עוד כאלה בזמן הקרוב. זה בדיוק מה שעשתה היוצרת ממוסקבה Yana Kedrina תחת השם קדר ליבנסקי, אלבום שמחבר מכונות תופים וסינתים מרחפים עם קולות מתוקים בהפקת לואו-פיי עצמית, כפי שמשתמע משיר הנושא "Ariadna". כיף גם לשמוע איך המונופול האנגלוסקסי על עולם המוזיקה הולך נסדק, מה שמאפשר לליבנסקי להישמע סופר רלוונטית ברוסית.

    לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Zola Jesus

    16. Thurston Moore - Rock N Roll Consciousness

    לפי פיצ'פורק, גם גיבור הגיטרה מסוניק יות' ת'רסטון מור עובר לטכנו. אני ממש סקרן לגלות איך זה ישמע, ובינתיים הוא ממשיך לטחון גיטרות דק דק בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בקטעים כמו "Cusp" באלבום "Rock N Roll Consciousness" שאולי רומז להשתתפותו ב-BDS, אולי לא.

    לחובבי: Sonic Youth, Television, Dinosaur Jr

    15. Froth - Outside

    פרות' הקליפורניים התחילו בתור בדיחה של כמה חבר'ה שהמציאו להקה פיקטיבית דרך נוכחות אונליינית ורצו לשחרר אלבום עם 20 דקות של שקט. אבל הבדיחה חזרה אליהם כמו בומרנג כשהזמינו אותם להופיע בפסטיבל, והם נאלצו להפוך ללהקה על אמת. השנה הם שחררו את אלבום הבכורה "Outside" שנמצא בין קראוט-רוק ("Contact") לשוגייז ("Passing Thing"), בין השגרתי לניסיוני. נשמע שבסופו של דבר הם לקחו את העסק ברצינות.

    לחובבי: Ride, Neu, Beak

    14. Priests - Nothing Feels Natural

    להקת הפוסט-פאנק הנשית מוושינגטון קפצה מדרגה עם "Nothing Feels Natural", אלבום שנע בין קטעים רוקנרוליים ("JJ") לספוקן וורד ("No Big Bang") וכולל אפילו כלי נשיפה ("Suck"). הסולנית Katie Alice Greer היא קרן או הדור הבא, וזה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.

    לחובבי: Yeah Yeah Yeahs, Sleater-Kinney, Fugazi

    13. St. Vincent - Masseduction

    קראש השנה שלי ושל חצי מהעולם החופשי היה על Annie Clark, הלא היא סיינט וינסנט. קלארק מיצבה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ עליונה עם תספורת שיקית ולבוש פטישיסטי וסינת'פופ בוהק למאה ה-21 עם השפעות מפרינס ("Los Ageless") ובואי ("New York") ותחת אחד ורוד. אגב, זה בכלל לא התחת שלה על עטיפת האלבום, וזה שתחת אחד עורר סערה כל כך גדולה בעולם המוזיקה מראה שלגמרי הגזמנו עם משטרת ה-PC השנה וכדאי לנו להוציא את המקל מה...תחת.

    לחובבי: Madonna, Prince, David Bowie

    12. DiCaprio - I Went To The Mall Yesterday And I Got Sick

    הלהקה על שם השחקן המפורסם מגיעה מאטלנטה ג'ורג'יה, ואולי לא עושה פוסט-פאנק מהפכני, אבל עושה אותו בנזונה. יש לה סולן/משורר שיורה ליריקה מתפתלת וביקורתית ("The grass isn't always greener / There is no other side") מעל מצע של רוקנרול עקום בשירים כמו "Ectoslavia" ו-"Blank Plague". מגיע להם פרס בינלאומי על שם האלבום הגאוני של השנה ואפילו לא צריך ללכת ולחטוף בחילה בקניון כדי להשיג אותו - אפשר להוריד בחינם בבנדקמפ.

    לחובבי: Preoccupations, Parquet Courts, Fugazi

    11. Ulrika Spacek - Modern English Decoration

    אולריקה ספייסק היא חבורה לונדונית שחוגגת את האנדרסטייטמנט ונשמעת תמיד כאילו השעה אצלם היא ארבע בבוקר. הם עושים אינדי-רוק ניינטיזי עצל עם שלוש גיטרות בהשפעת להקות כמו דאוס וסוניק יות', והאלבום השני שלהם "Modern English Decoration" אולי לא חידש כלום, אך העמיק לתוך ההוויה המסתורית שלהם בשירים כמו "Mimi Pretend" ו-"Victoria Acid".

    לחובבי: Sonic Youth, Deus, Pavement

    10. The Horrors - V

    ההורורז הוציאו אלבום חמישי. והפעם בתפריט: סינת'פופ אה לה דפש מוד ("Machine") עם מנה של סווייד בצד ("Gathering") ולקינוח ניו אורדר ("Something to Remember Me By"). אך ההורורז לא נשמעים כמו חיקוי אלא מצליחים כהרגלם להטמיע את ההשפעות לתוך ההוויה שלהם, לעשות פופ עם אדג' ולהישמע בוהקים מתמיד.

    לחובבי: Depeche Mode, Suede, New Order

    9. Kelly Lee Owens - Kelly Lee Owens

    גם קלי לי אוונס ניסתה לחבר השנה בין אינדי לטכנו רק עם הרבה אינטליגנציה רגשית. לפני כמה שנים היוצרת הוולשית עשתה קולות באלבום המופת "Drone Logic" של מפיק הטכנו Daniel Avery, והשנה היא עמדה בזכות עצמה בקטעים כמו "Lucid" או "Throwing Lines" שאשכרה נעים בין אינדי פופ חלומי לריקודים על הרחבה בעיניים עצומות.

    לחובבי: Bjork, Cocteau Twins, Susanne Sundfør

    8. Sparks - Hippopotamus

    ליאם גלאגר התברר השנה כמבקר המוזיקה הטוב בעולם. ליהקו אותו לסדרת קטעי וידאו של המגזין Vice בו משמיעים לכל מיני מוזיקאים מפורסמים קטעים חדשים ושואלים מה דעתם. כשהשמיעו לגלאגר שיר חדש של ספארקס, הוא נעץ בהם את התגובה המדוייקת "A bit kooky, innit?". אכן, אלבום הקאמבק של הצמד מלוס אנג'לס מלא בפופ שייקספירי שמערבב בקלות בין הומור ורוח שטות ("Missionary Position") לאינטליגנציה ("What The Hell Is It This Time"). ראיתי אותם בפסטיבל Flow בהלסינקי בקיץ האחרון והתאהבתי - ומסתבר שהם גם מאוד השפיעו על מוריסי.

    לחובבי: Queen, Morrissey, ABBA

    7. Alvvays - Antisocialites

    הזמרת/יוצרת הקנדית מולי רנקן ושות' חזרו עם אלבום שני. הם קפצו מדרגה מבחינת ההפקה וכתיבת השירים, ובכל זאת, בדיוק כמו באלבום הבכורה, שני הקטעים הראשונים ("In Undertow" ו-"Dreams Tonite" הפעם) הם המונני אינדי ענקיים, וכל מה שבא אחריהם הם בעיקר פילרים חמודים. התוצאה ממש סבבה, אך בשנה אחרת לא הייתי מדרג אלבום כזה כל כך גבוה.

    לחובבי: The Cranberries, The Sundays, The Smiths

    6. Ancient Methods - The First Siren

    בשבילי 2017 היתה כולה טכנו, השנה שבה התחלתי להאזין לסגנון באופן יסודי בבית ולטחון את הרחבה - מה שגם הז'אנר היה השנה בפריחה מטורפת. את היוצר איינצ'נט מת'ודס (Michael Wolkenhaupt) גיליתי דרך סט שהוא עשה בבוילר רום שהגדיר לי מחדש מה טכנו יכול להיות: תעשייתי, עמוק ואפל. בדקתי מהר את היצירות שלו ונחשפתי לאי פי האחרון "First Siren", טריפ לפלנטה חשוכה של רובוטים מקולקלים שמנגנים קטעים כמו "Born of Ashes" ו-"Now Come Closer".

    לחובבי: Nine Inch Nails, Tool, Marilyn Manson

    5. Broken English Club - The English Beach

    בשביל למצוא השראה, המפיק Oliver Ho בילה תקופה בדאנג'נס, אזור הזוי על חופי דרום אנגליה בין שני כורים גרעיניים ומלא שיממון. הוא הטמיר את החוויות שלו לתוך האלבום "The English Beach", טכנו דיסטופי עם השפעות פוסט-פאנק כבדות. רוב הטכנו סובב סביב סינגלים, אך הו הצליח ליצור אלבום שמלא בלהיטים קודרים כמו "Pylon" ו-"Breaking The Flesh" שנועדו לצד האפל של הרחבה.

    לחובבי: Public Image Ltd, Aphex Twin, Bauhaus

    4. Tzusing - 東方不敗

    השנה המפיק המלזי צוזינג הסיט את כוח הכבידה של הטכנו מברלין לשנגחאי עם האלבום המפתיע "Dongfang Bubai" (למקרה שתהיתם מה רשום שם בסינית). צוזינג זנח פה את המכונות הרגילות ואימץ צלילים אקזוטיים עם תופים ענקיים ("Post-Soviet Models") וכלי מיתר אטונליים ("日出東方 唯我不敗") לכדי פסקול לסרט סמוראים עתידני. למעשה האלבום קרוי על שם דמות מסיפור בשם "Xiao Ao Jiang Hu" שכדי להפוך לאומן החרבות הגדול בסין מגלה שהוא צריך לסרס את עצמו, ואכן, הסירוס העצמי של צוזינג רק הגביר עוצמותיו.

    לחובבי: Nine Inch Nails, Aphex Twin, Squarepusher

    3. The Homesick - Youth Hunt

    הולנד מוכרת יותר כפס ייצור של די ג'יים מאשר להקות, אבל שלישיית ילדים הולנדיים מדוקום הזכירה לכולם איך אמור להישמע אלבום גיטרות בימינו: רעב לאללה, קצת מוזר ומתפוצץ מרוב תשוקה. וכך דה הומסיק חיברו באלבום הבכורה "Youth Hunt" בין פוסט-פאנק לקראוט-רוק, וחגגו מחזוריות ונויז באווירה קרקסית עם קטעים כמו "St. Boniface" ו-"Mattheus". זה הרכב הפוסט-פאנק הכי מרענן ואותנטי ששמעתי מאז ש-Preoccupations הגיחו לסצנה, ומי יודע יקרה איתם הלאה.

    לחובבי: Wire, Preoccupations, Can

    2. Slowdive - Slowdive

    סנדקי השוגייז The Jesus & Mary Chain ו-Ride הוציאו השנה אלבומי קאמבק, אבל מי שלקחו אותם בפיצוץ בין כוכבי הם בוהי הנעליים מרדינג סלואודייב. האלבום הרביעי שנקרא פשוט על שם ההרכב מסכם את ההתנסויות שלהם לאורך השנים מבלי להישמע ארכאי או משעמם או מתאמץ, אלא מאוד טבעי ("Slomo") ורגיש ("Sugar for the Pill"), כשמתחת לכל שמיכות הסאונד יש מיזרון מוצק של כתיבת שירים חכמה. החזרה של סלואודייב הראתה לכל הילדים ששוגייז זה לא ערימת קלישאות ומיליון פדאלים, אלא כוונה ואווירה והעמקה אדירה פנימה. מקווה שהם הפנימו את השיעור.

    לחובבי: My Bloody Valentine, Ride, Cocteau Twins

    1. Bicep - Bicep

    מוזיקה אלקטרונית כבר לא כל כך במיינסטרים. יש אולי אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית במיינסטרים, אבל איפה ה-Chemical Brothers או ה-Prodigy של היום? אולי זה עניין של תקופה, אבל מזמן לא היו אומנים אלקטרוניים שפרצו את קירות מועדון הריקודים, וכמעט אף יוצר לא מנסה לשבור את הקירות האלה - אולי חוץ מבייספ. מדובר בצמד מצפון אירלנד שהתחיל בתור בלוגרים ואספנים של מוזיקה אלקטרונית, אך הם עברו לצד של היוצרים ופרצו בענק עם אלבום בכורה מאוד לא אופנתי. יש פה רפרנסים כבדים לאלקטרוניקה מהניינטיז, לקלישאות של ברייקביט ("Glue"), שירה הודית ("Rain"), וחס ושלום, צלילים מטראנס ("Aura"). אבל, וזה חתיכת אבל, הם הצליחו להפוך את כל הקלישאות האלה על הראש ולהגיש אותן מחדש בצורה טרייה, מרעננת ומאוד רגשית. אלבום הבכורה שלהם מאוד מלודי וקליט, מסוג האלקטרוניקה שגם ההורים שלי וגם הקלאברים הכי כבדים יכולים לשמוע ולאהוב, כל זאת תוך כדי שמירה על אותנטיות מוחלטת ובלי לטבוע בנוסטלגיה. זה הישג עצום שלא רואים בימינו.

    לחובבי: The Chemical Brothers, The Prodigy, 2 Unlimited

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 216: סיכום הטכנו 2017

    בשנת 2017 התחברתי חזק לטכנו. אז לכבוד עונת הסיכומים החלטתי להקדיש לז'אנר תוכנית שלמה והזמנתי לאולפן את הדי ג'יים בן בן-שיה (TAAS) וסער מטלון (boi wonder) להשמיע את הטראקים שהם הכי אהבו ב-2017 - וגם אני הצטרפתי במיני סט משלי.

    שעה ראשונה - בן בן-שיה

    1. NSDOS - Orientation
    2. Lanark Artefax - Touch Absence
    3. Lakker - Song for Rathlin
    4. Neel - Sciara
    5. Volte-Face - Lethologica
    6. Patricia - You never listen
    7. Rrose - Nest of Queens
    8. PTU - A broken clock is right twice a day
    9. Kangding Ray - Onde Mantis
    10. Lucy - The High Priestess - Blawan Remix
    11. Objekt - Theme From Q

    שעה שניה - סער מטלון

    1. Chafik Chennouf - Ferroequinologie
    2. Perc - Chatter
    3. Blawan - 993
    4. Regal - Lesstroboscopic
    5. BLEIM01 - 80
    6. Perc & Randomer - Flooring
    7. ALX - Tossing
    8. Ansome - British Steel
    9. Tripped - Control
    10. Manni Dee - London Isn't England

    מיני סט - עידו שחם

    1. Alessandro Adriana - The Man With The Deadly Dreams
    2. Limp Wrist - Dead Artist
    3. Blush Response - Serpentine

    המלצות נוספות מבן בן-שיה

    Benjamin Damage - Montreal - מתוך איפי חדש מוצלח האומן הבריטי בלייבל האגדי R&S
    Pfirter - Double existence - מפיק מארגנטינה, קטע מאיפי חדש ומעולה
    Tommy For Seven - S77 - קטע מאיפי שיצא השנה בלייבל שלו
    Sawlin - Motion Keeper - טרק מעולה שיצא בלייבל דלסין רקורדס
    Roma Zuckerman - So What - קטע מעניין מאוד שיצא בלייבל "טריפ" של נינה קרביץ של אומן רוסי לא מאוד מוכר אבל מאוד מעניין, שווה מספר שמיעות
    Broken English Club - Breaking the flesh - אלבום קשוח ומצוין של המפיק הבריטי

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »