• סנוב מוזיקה: שחררו מלורד

    הפרוצדורה מוכרת היטב: אומן מודיע על הופעה בארץ, אומן מודיע על ביטול ההופעה בארץ. היינו שם עם הפיקסיז, עם ת'רסטון מור, עם טיון יארדס - ועכשיו עם לורד. אנשים מתרגזים כאילו שזו הפעם הראשונה שזה קורה שאומן מבטל הופעה בארץ בגלל ה-BDS, כאילו שרק עכשיו נשבר ונמאס ולעולם לא נשמע את האנטישמית הזו יותר. ובכן, הגיע הזמן לשחרר.

    אחד מהטיעונים שעולים כנגד אומנים כמו לורד, היא איך היא יכולה להופיע ב-X (רוסיה, אמריקה, סין, ליכטנשטיין - יו ניים איט) אם היא מבטלת את הופעתה בארץ. זה למעשה טיעון מוסרי די כושל. זה כאילו שתשאלו טבעוני איך זה יכול להיות שהוא משתמש באייפון שיוצר בבתי יזע בסין. אבל בעולם האמיתי מוסר זה לא עניין של הכל או כלום. בעולם האמיתי כל אחד מאיתנו בוחר את המלחמות שלו, ומאוד קשה עד כדי בלתי אפשר לחיות בעולם מבלי לעבור על כלל מוסרי כזה או אחר. אני לא מנסה להצדיק את זה, אני פשוט אומר שככה זה, ואם אתם לא מסכימים איתי אז לכו למראה הקרובה ותסתכלו בה טוב טוב. אז אם לורד, למען העניין, מזדהה עם מאבק הפלסטינים בכיבוש אך לא עם קהילת הלהט"בקים ברוסיה, זה אולי נשמע לא טוב, אבל זה המצב שלה - מה שגם הלהט"בקים ברוסיה לא הרימו תנועת חרם תרבותי על רוסיה והפלסטינים כן, וקשה לי להאמין שלורד תעשה את זה בשבילם או תתחיל לצאת עכשיו נגד כל עוול שנעשה בכל מקום בעולם כי אז פשוט לא ישאר לה איפה להופיע.

    טיעון אחר הוא איך לורד יכלה לקבוע את ההופעה הזו מלכתחילה. כאילו, מה, היא לא יודעת שיש פה כיבוש? יכול להיות שאני טועה, אבל הניחוש שלי הוא שהיא פשוט לא מתעסקת בזה. יש לה מנהלים, יש לה בוקינג, קובעים לה הופעות והיא מהנהנת כי אומן סה"כ רוצה להופיע מול כמה שיותר מעריצים ולקבל כמה שיותר כסף. אממה, ברגע שאומן כזה מפרסם שהוא בא לארץ, רק אז בעצם יוצרים איתו קשר לגבי זה ומסבירים לו מה המצב פה ויוצרים לחץ רשתי-חברתי-תקשורתי כדי שהוא יבטל. ואז כנראה לורד נהייתה מודעת, שלא לדבר על זה שהמנהלים שלה בטח רוצים אותה נקייה מפוליטיקה, וזה משנה את כל התמונה. המקרה של רדיוהד אגב הוא אחר לגמרי בהתחשב בזה שהם כבר הופיעו כמה פעמים בארץ וג'וני גרינווד נשוי לישראלית וגר בצפון. אבל רוב האומנים בעולם לא מתעסקים במדינה שלנו, וזו ראייה מאוד ישראלוצנטרית תקועה בתחת של עצמנו לחשוב שהם כן. אנחנו סך הכל שוק מוזיקלי פצפון של 7 מיליון איש שתקוע בפינה של העולם שפחות נגישה לטור בס. בסין 7 מיליון איש זו אולי אוכלוסיה של עיר אחת ממוצעת, ואפשר לנסוע בקלות להופיע בעיר השכנה.

    אבל כל הטיעונים הכביכול מוסריים האלה שאנו מטיחים בכל המבטלים למיניהם באים להסתיר את הדבר האמיתי שאנחנו רוצים להגיד: נפגענו. כן, כן, קיבלנו מכה לאגו הקטן השברירי שלנו ולעולם לא נסלח לך על זה - עד שתבוא להופיע פה, כפי שקרה למשל עם הפיקסיז. וזה מראה עד כמה אנחנו בעצם אוהבים את לורד, שזה לא הרבה. אם באמת היינו אוהבים את לורד היינו מכבדים את הדעות שלה ומבינים את הסיטואציה שלה, בין אם אנחנו מסכימים עם ה-BDS או לא. אבל להתחיל לעשות לה שיימינג בפייסבוק ולכתוב כתבות עד כמה היא מפגרת או לא מוסרית זה מאוד ילדותי ולמעשה אתם משחקים לידי תנועת החרם כשאתם עושים זאת. אולי הגיע הזמן שנתבגר, שנכבד את הדעות של האומנים שאנחנו אוהבים, שנבין באיזה סיטואציה הם נמצאים ונתרכז באומנים שכן מגיעים לארץ, ומגיעים די הרבה.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 215: סיכום האינדי של כתבי המאזין 2017

    שעתיים עם האינדי הכי מובחר מ-2017 כפי שבחרו כתבי המאזין נמרוד ספיר וענבר שפס - מהאינדסריאל הרוחני של Pumarosa, דרך הפוסט-פאנק הגוספלי של Algiers ועד לקאמבק של זקן השבט LCD Soundsystem.

    Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

    ספיר: ג'פאנדרוידס היא אחת מהלהקות שאני לא ממש אובייקטיבי לגבי המוזיקה שלהן. הצמד הזה כל כך סימפטי, משמח ונקי מיומרות, שאני מוכן לסלוח להם על כך שהם חוזרים על אותם השירים כמעט בדיוק פעם אחר פעם. דווקא באלבום הקאמבק שלהם, אחרי שהם הודיעו כבר על פירוק לפני ארבע שנים, הם מנסים כמה כיוונים מוזיקליים חדשים, חלקם אפילו בהצלחה מסוימת. כך שגם אם אתם מרגישים שמיציתם את המוזיקה של הלהקה כבר בסבב הקודם שלהם, מומלץ להאזין לשירים כמו "Arc Of Bar" ולשפוט בעצמכם.

    Pumarosa - The Witch

    שפס: “המכשפה", אלבום הבכורה של ההרכב הבריטי פומהרוזה, מורכב מעשרה קטעים הדורשים את מלוא תשומת הלב, ונעים באקסטטיות בין אלקטרוניקה, רוק אתני ובלדות פסנתר מלנכוליות. מעל הכל מנצחת הסולנית איזבל מוניוז-ניוסום שאכן מכשפת את המאזין בקולה. ההרכב דווקא מגדיר את הסגנון שלו כ-"אינדסטריאל רוחני", אבל איך שלא תקראו לזה אין ספק שמדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנה, ממנו מגיע גם שיר השנה שלי "My Gruesome Loving Friend".

    Spoon - Hot Thoughts

    ספיר: עדיין לא הצלחתי להבין מה גורם דווקא לספון להיות כזה קונצנזוס חוצה גבולות - הלהקה הזו תופיע גם בסיכום השנה בסקר דעת קהל של אתרי ענק לצד לורד וקנדריק לאמר, וגם בסיכומי שנה אישיים של גדולי הסנובים. אצלי כל אלבום שלהם מאז "Gimme Fiction" (אחד מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים) זוכה לכמה האזנות שתמיד משאירות אותי מסופק למחצה, אבל גם מצליח תמיד, באורח פלא, להזדחל לסיכומי השנה שלי. הסוד הוא כנראה בשירים הקליטים להפליא מצד אחד, שתמיד ממשיכים להתנגן לי בראש חודשים אחרי שזנחתי את האלבום, לצד הרגעים הקטנים והטיפה יותר ניסיוניים, שמתגלים עם כל האזנה חוזרת.

    Daniele Luppi & Parquet Courts - Milano

    ספיר: אחד מהאלבומים הטובים של השנה מגיע עם אחד המיתוגים המקושקשים ביותר. "Milano" הוא שיתוף פעולה של המלחין האיטלקי דניאל לופי עם פרקה קורטס, ואמור להיות אלבום על מילאנו של שנות השמונים. מה שעשוי היה להפוך לאלבום קונספט שיקרוס תחת משקל היומרה של עצמו התברר כאלבום סוחף וכיפי להפליא, שלא מתעקש יותר מדי לדבוק בתמה שלו, מלבד כמה מילים באיטלקית שנזרקות פה ושם לחלל האוויר. גם התרומה של דניאל לופי מרגישה מינימלית עד כדי לא מורגשת, ומסתכמת בהפקה מעט יותר קלילה מהסגנון הרגיל של פרקה קורטס. מי שכן נותנת את הטון כאן היא קארן או מהי יה יז, שמתארחת בחצי מהשירים ושופכת פנימה טונות של פאנק סליזי שמרים את כל העסק בכמה רמות למעלה.

    Fufanu - Sports

    שפס: פופאנו הם שלישיית שוגייז פוסט-פאנק אלקטרונית המגיעה מאיסלנד והכרתי בזכות המאזין. התמכרתי ל-"Bad Rockets" מאלבומם האחרון "Sports", קטע קודר ואיטי, אך עם אחד הפזמונים הקליטים והמהנים ששמעתי השנה.

    Algiers - The Underside of power

    ספיר: אני יכול להבין את תחושת האכזבה של הרבה אנשים מהאלבום השני של אלג'יר, וגם אני מסכים שמדובר באחד האלבומים הפחות מהודקים בסיכום השנה הזה. אבל אלג'יר, עם השילוב הלכאורה מופרך אבל למעשה טבעי לחלוטין בין גוספל לפוסט-פאנק, היא אחת מהלהקות היחידות בעולם שעוד מצליחות לגלות טריטוריות חדשות בתוך המרחב הממופה כמעט לחלוטין של הרוקנרול. ואחרי 25 שנות האזנה למוזיקה, כשלהקה גורמת לי לזקוף את האוזניים ומחזירה לי את האמונה שאפשר ללמד מאזין זקן צלילים חדשים, אני מוכן לסלוח לה על אלבום עם כמה פילרים.

    Protomartyr - Relatives In Descent

    ספיר: פוסט-פאנק הוא כנראה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי בשנים האחרונות, אבל קשה לי לחשוב על הרבה אלבומים גדולים בז'אנר שיצאו השנה. האלבום הרביעי של פרוטומרטיר הוא בוודאי הטוב מביניהם מבחינתי. שירים ממנו כמו "My Children" או "Windsor Hum" בונים בעדינות מתח, אווירה ותחושת דחיפות לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת.

    Liars - TFCF

    שפס: אלבומם השמיני של לייארז, ההרכב האוסטרלי שהפך לפרויקט יחיד של אנגוס אנדרו, מטריד ומוזר בכל היבט - החל מהעטיפה הקריפית ועד כמובן לשירים המוזרים בסגנון רוק-אלקטרוני. "TFCF", האלבום השמיני של ההרכב, הוא הראשון שהצליח להפנט ולטלטל אותי. הוא הציע לי חווית האזנה שונה ממה שהכרתי, לא פשוטה אך מתגמלת, כזו שנחקקה לי בזיכרון, בנפש, וכמובן באוזניים.

    Blanck Mass - World Eater

    שפס: בנג'מין פאוור, הפועל תחת השם בלאנק מאס, הדהים אותי כבר ב-2015. פאוור מוכר כחצי מהצמד האלקטרוני המוערך Fuck Buttons, ובשנתיים האחרונות הוא החל לשחרר גם חומרי סולו. "Dumb Flesh" היה אחד מאלבומי השנה שלי בזמנו - אלקטרוניקה חדה ולופתת, אך גם מרגיעה ומתאימה לבילוי במועדון אפל. לקח לי קצת יותר זמן להתחבר לאלבומו החדש "World Eater", אך לאחר כמה האזנות נשביתי במורכבות הקטעים האלקטרוניים המהפנטים שמתפתחים לאיטם מעבר לשבע דקות. הטראק "Hive Mind" כשמו כן הוא, זמזום של דבורים טורדניות המתפתח ללופ של מערבולות סינתיסייזרים. ואם כבר הזכרתי עטיפות של אלבומים, הוא גם אלוף בליצור עטיפות מטרידות ועוצמתיות.

    Kelly lee Owens - Kelly lee owens

    שפס: היוצרת הבריטית קלי לי אוונס שחררה השנה אלבום בכורה. היא שיתפה פעולה בעבר עם המפיק האלקטרוני דניאל אייברי, ופה היא משלבת בין אלקטרוניקה מדויקת, קלאבית ומתונה, לבין שירה צלולה ועדינה. הזמרת הנורבגית ג'ני וואל משתפת איתה פעולה באלבום, אך אני בחרתי בקטע "Lucid" המדגיש בצורה הטובה ביותר את קולה ויכולתה של אוונס ליצור מלודיות פשוטות אך שובות לב.

    Zola Jesus - Okovi

    ספיר: זולה ג'יזוס (ניקול האמל, או אולי ניקה רוזה דנילובה, לעולם לא נדע בוודאות), חזרה השנה עם עוד אלבום מצויין שקצת ממתן את הנטייה שלה לשירה קיטשית עם כינורות (למרות שיש באלבום גם שירים כאלה), לטובת מעטפת מוזיקלית יותר תעשייתית, לעיתים אגרסיבית, שיוצרת אלבום בועט יותר, ולפחות עבורי, גם מהנה יותר מאלבומיה הקודמים.

    Mr. Kitty - I.A

    שפס: את מר קיטי הכרתי במהלך שיטוט אקראי בבנדקאמפ. קיטי, או בשמו האמיתי פורסט קרני, הוא מוזיקאי מטקסס. אלבומיו גדושים באלקטרוניקה אפלה המושפעת מהאוס, סינת' ווייב וסגנון כלאיים שנקרא Witch House - האוס עם צלילים מכושפים וקודרים. "Give/Take" הוא הקטע המוצלח באלבום, עם קולו המסונתז של קרני, אווירה קלאבית והשפעות טראפ.

    Mount Kimbie - Love What Survives

    שפס: בסך הכל מדובר באלבומם השלישי של הצמד האלקטרוני מבריטניה מאונט קימבי. אלקטרוניקה מרחפת, כלים חיים והשפעות של פוסט-פאנק משתלבים באחידות ב-11 קטעים מגוונים, ושיתופי הפעולה המוצלחים עם קינג קרול (שכבר התארח אצלם ב-"You Took Your Time" מ-2013), המלחינה מיקה לוי וג'יימס בלייק, יוצרים אלבום שנהניתי להאזין לו שוב ושוב.

    James Holden And The Animal Spirits - The Animal Spirits

    שפס: ג'יימס הולדן, עוד אומן אלקטרוני מבריטניה, קצת נעלם בשנים האחרונות. בתחילת 2017 הוא חבר לקולקטיב אנימל ספיריטס, ויחד הם הוציאו אלבום המשלב בין קטעים אלקטרוניים, פסיכדליה וג'אז שבטי. האלבום תפס אותי בהפתעה לפני כחודש והלהיב אותי כבר מההאזנה הראשונה.

    King Krule - Biscuit Town

    שפס: קינג קרול/ארצ'י מרשל, הוכתר לא פעם כילד הפלא של האלטרנטיב בבריטניה. הוא בן 23, ג'ינג'י, עם קול עמוק ומוזיקה מורכבת, ניסיונית ועצובה, והדהים את כולם באלבומו הראשון והמוצלח. אלבומו החדש "The Ooz" לא קל לעיכול - 19 קטעים מלנכוליים הנעים בין רוק לאלקטרוניקה, בין קטעים שקטים ונוגים לדיסוננסים ומוזרות כללית. האלבום נכתב בעקבות חווית שברון לב, המוכרת לכולנו, אך קרול מבטא אותה כחוויה מוזרה, מטרידה, אפלולית וחשופה יותר מאי פעם.

    Oak House - Hot Or Mood

    ספיר: אוק האוס היא ללא ספק הלהקה הכי אלמונית בסיכום הזה ברמה של פחות מ-1000 צפיות בוידאו הכי פופולרי שלהם ביוטיוב, אז בהחלט ייתכן שאני עושה להם כאן הנחת אנטי-סלב. ובכל זאת, לא שמעתי השנה הרבה אלבומים הדוקים יותר מהאלבום השני של הלהקה הזו מאת'נס ג'ורג'יה. וכן, קל לפטור אותם בתור חקיינים של רדיוהד המוקדמים, ואת המוזיקה שלהם כהכי לא 2017 שניתן לדמיין. אבל המחסור החמור בלהקות מהסוג הזה - רכות אבל לא רכרוכיות, שיודעות לפנות לרגש אבל לא שכחו גם את המיקום של פדל הדיסטורשן - גרם לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב.

    Sir Was - Digging A Tunnel

    שפס: מוזיקאי שהתחיל כסקסופוניסט ג'אז, הוחתם בלייבל סיטי סלנג (נגה ארז, סון לוקס), ומשלב באלבום הבכורה שלו בין היפ הופ, רוק וג'אז!? לא יכלתי להתעלם מזה, ואכן מהאזנה ראשונה היה ברור לי שמדובר באלבום ייחודי, שראוי להרבה יותר תשומת לב. ג'ואל וטסברג השוודי לא מתאמץ בשירתו, ויוצר אלבום בכורה מבטיח בגישה נונשלנטית ומלאת גרוב. "In The Midst" קליט ומרגיע, ה-להיט של השנה.

    Run The Jewels - RTJ3

    ספיר: כמו בכל שנה, תזונת ההיפ הופ שלי הייתה רזה ומצומצמת למדי. גם אני אהבתי את "Damn" של קאנדריק לאמר כמו רוב מכונות ההייפ, אבל מבחינתי אלבום ההיפ הופ של השנה היה דווקא אחד שיצא שבוע לפני תחילתה. תמיד חיבבתי את ראן דה ג'ולז, הצמד ששילב היפ הופ תקיף ופוליטי עם ביטים מעולים והרבה הומור, אבל האלבום השלישי שלהם הוא הראשון שבאמת חזרתי אליו שוב ושוב - לא מעט בזכות השיר המשותף שלהם עם טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio, בו השירה הרכה של אדמפייב מעדנת מעט את המסר הפוליטי הזועם של Killer Mike.

    Waxahatchee - Recite Remorse

    ווקסהצ'י זהו שמו של נהר באלבמה ממנה מגיעה קייטי קרוצ'פילד העומדת בראש ההרכב. קרוצ'פילד ואחותה אליסון מנגנות ביחד באלבום "Out In The Storm", וזה אומנם אלבום ההרכב הרביעי, אך הראשון שגרם לי להתאהב בקולה השברירי של קייטי ובקטעים הפשוטים אך שובי לב. "Recite Remorse" הוא שיר עדין, שקט וחלומי, המועדף עלי מהאלבום.

    Eyedress - Manilla ice

    שפס: לואו-פיי, ג'אז ופופ חלומי, כולם מעורבבים באלבומו השני של אידריס ויצ'ונה-איידרס, מוזיקאי ממנילה שבפיליפינים. החלומיות והאווריריות שבקטעיו מטעה, מכיוון שהוא עוסק בנושאים לא פשוטים של חרדה קיומית, אכזבות והחיים המאתגרים במנילה. השירים איטיים, מהורהרים, ילדותיים במעט, אך האלבום זורם ומהנה. ייתכן ומדובר בגרסה הפיליפינית של מק דמרקו, המוזיקאי הקנדי הפרוע.

    Wolf Parade - Cry Cry Cry

    ספיר: ההתעלמות הכמעט גורפת מאלבום הקאמבק של וולף פרייד היה מכעיס ומובן בו זמנית. בין כל החזרות המתוקשרות ועמוסות ההייפ, היה קל לדלג על האלבום של הלהקה הקנדית האף פעם לא אופנתית הזו עם הקלידים המיושנים, השירה המחוספסת, זו שיש לה מאה אחוז לב ואפס אחוז ציניות. אבל הצליל הכל כך לא מעודכן שלהם עם שני הסולנים המופלאים הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להקשיב שוב למוזיקה כמו ילד בן 16 - ספנסר קרוג, שהשירה שלו תמיד מצליחה למוסס את חומות ההגנה שלי וללפות אותי בבטן; ודן בוקנר, שהשירים הרק טיפה יותר קלילים שלו מעניקים לי את מרווח הנשימה על מנת לצלוח את דרכי אל השיר הבא.

    LCD Soundsystem - American Dream

    ספיר: הייתי השנה בארצות הברית, ובזמן הנסיעות האינסופיות ברכב נחשפתי לראשונה לנפלאות הרדיו הלווייני. בין עשרים התחנות המוקדשות לבייסבול והשלוש שהוקדשו לברוס ספרינגסטין התחבאו גם שתי תחנות "אלטרנטיביות". רק שאלו, ממש כמו גלגלצ, פעלו תחת משטר הדוק של פלייליסט. התוצאה הייתה כניסה ליקום מקביל ומשונה, שבו "Day I Die" של הנשיונל מחליף את "דספסיטו", וג'יימס מרפי הוא סטטיק ובן אל גם יחד. לחרדתי גיליתי שגם הסנוב המוזיקלי שבי לא חסין להתניה הזו, והאלבום החדש של LCD Soundsystem הפך עד מהרה מאלבום שהייתי די אדיש אליו לאלבום שליווה לי חלק גדול מהטיול. אפשר בהחלט להתייחס בציניות לקאמבק של ההרכב שקורה שנים מעטות אחרי שהוא התפרק בשיא אחרי קריירה קצרה ומדוייקת. ומצד שני, אפשר גם לשמוח על עוד אלבום של הרכב שמעולם לא הוציא שיר מיותר. אפשר גם להתנחם בעובדה שבשביל אומן שהשיר הראשון שלו עסק בכמה הוא זקן מדי בשביל להיות כוכב רוק, ג'יימס מרפי יכול להישמע לנצח זקן ורענן בו זמנית.

    לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

    Idles - Brutalism

    ספיר: אלבום הבכורה של איידלס יושב בדיוק על הגבול שבין פוסט-פאנק לפאנק בריטי קלאסי. אני לא ממש בטוח אם אני אחזור עוד הרבה לאלבום הזה, שבנוי כולו על זעם ישיר ומחוספס שלא מדבר אלי ברוב ימות השנה. אבל הוא בהחלט היה יעיל בלהטעין אותי באנרגיה בכמה בקרים מנומנמים במהלך השנה.

    The Horrors - V

    ספיר: אני לא לחלוטין בטוח לגבי סדר דירוג אלבומי ההורורז - מלבד, כמובן, החוק הראשון של ההורורז: לא מדברים על אלבום הבכורה של ההורורז. אבל נראה לי שאלבומם החמישי הוא זה ששמעתי הכי הרבה מאז "Primary Colours" המופתי. נראה לי גם שזה האלבום הכי קליל שלהם, שמהדהד את הצליל של דפש מוד בשיאם לא פחות מזה של צליל האייטיז היותר קשוח שאפיין אותם עד היום.

    Slowdive - Slowdive

    ספיר: אני דווקא לא ממעריצי התקופה הקלאסית של סלואודייב - גיליתי אותם קצת באיחור, ובכל מקרה הם נשמעו לי רכים ביחס לענקי השוגייז שסביבם. אבל האלבום הזה בהחלט הצליח להיכנס לי לאוזן, בטח בתקופה שלהקות שוגייז טובות הם דבר נדיר הרבה יותר מאשר בימי הזוהר של הלהקה.

    Fever Ray - Plunge

    ספיר: זה היה אמור להיות אלבום השנה שלי. אלבום שהייתי סופר את הימים והשעות עד לצאתו אם הוא לא היה יוצא כמעט בהפתעה מוחלטת כמה ימים אחרי סינגל הבכורה. אבל קארין דרייג'ר אנדרסון בחרה להחליף את האפלוליות של אלבום הבכורה שלה, אחד האהובים עלי בכל הזמנים, בפריק שואו סליזי, שאמנם מצליח לרתק אבל לא לסחוף לחלוטין. ועדיין, החצי השני של האלבום מצליח להחזיר מעט מהתקווה שלי לגבי ההמשך.

    The Moonlandingz - Interplanetary Class Classics

    ספיר: אלבום הבכורה ללהקת הגראז'-סרף-פסיכדליה הסופר יצירתית הזו. כנראה שהוא היה מדורג יותר גבוה אם הוא לא היה סובל מירידת מתח מוחלטת בסביבות האמצע. ועדיין, אני בהחלט מחכה לאלבום הבא שלהם.

    The New Pornographers - Whiteout Conditions

    ספיר: בשלב הזה אין לאף אחד כבר כוח לניו פורנוגרפרז, וגם אני שוכח לעיתים קרובות שהיא היתה פעם אחת מהלהקות הכי מלהיבות בעולם. ובכל זאת, האלבום הזה הוא כנראה המוצלח ביותר שלהם מזה עשור לפחות, ומעורר תקווה שהם יחזרו יום אחד לימי השיא שלהם.

    The Black Angels - Death Songs

    ספיר: המלאכים השחורים ממשיכים לצעוד במקום בעיסה של רוקנרול פסיכדלי מלוכלך. למרבה המזל, אין הרבה להקות שעושות את זה יותר טוב מהם.

    תגובות »

  • אינטרו 78: רועי גליק - קולות מוזרים למיקרופון בלילות

    נושא ההדועה שקיבלתי מרועי גליק היה "מייל מאדם זר עם לינקים בתוכו". זה לא בדיוק נושא טיפוסי למייל ממוזיקאי לא מוכר - רובם משום מה משחקים אותה גדולים וכבר מכריזים על השקות והזמנות לסיקורים לפני שבכלל יצא לנו להכיר. גליק שלח לי שלושה קטעים, לדבריו "במתכונת כרונולוגית של שקט-רעש-שקט". אבל זה לא מדויק. זה לא שלגליק יש דיסטורשנים ואז קטעי פריטה נוגים, אלא הוא נע על הציר בין סדר לכאוס, בין פופ לאוונגרד, עם הפקה לא שגרתית שיכולה לכלול קולות אופראיים ושירה ילדותית, פסיכדליה אותנטית שכזו שקולטים גם לפי שמות השירים כמו "גופי הוא אחי הבכור". המוזיקה של גליק היא אוצר קטן שצריך לצלול לתחתית האוקיינוס כדי למצוא אותו, אי שם בין ספינות טרופות ודגים רעילים. הוא מזכיר לי קצת את ארמון, רק הרבה יותר מרתק וקוהרנטי באי הקוהרנטיות שלו, אולי מה שהיה קורה אם אביתר בנאי היה משתף פעולה עם יאפים עם ג'יפים.

    1. מי אתה?

    רועי גליק, בן 26, מסוג האנשים שיסתכלו בעיני עגל לשאלה "מי אתה?". ואז בפרק זמן ארוך מדי, יכתבו, ימחקו, ישכתבו, ימחקו שוב, כשבסוף יענו תשובת-מטא לשאלה באופן קצת מרגיז.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    כרגע מירושלים, במקור מרעננה. התחלתי לנגן על גיטרה מגיל עשר. אל המוזיקה נמשכתי בעיקר כמאזין, אף פעם לא הרגשתי את הצורך להיות נגן טוב במיוחד. אבל הייתי מאזין די אובססיבי. לאורך השנים התעניינתי בעיקר בנופים מוזיקליים ככללותם. לאו דווקא ליכולת להפיק נגינה וירטואוזית מכלי ספציפי או מזריזות אצבעות. תמיד הייתה לי את פנטזיית האולפן הביתי, החובבני, הלא מחייב. כדי שאוכל ליצור בעצמי ולהשתכשך בצלילים וליצור את הנופים המוזיקליים שמעניינים אותי. לאחרונה זה קרה, וזה הכי כיף בעולם.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    מפוזרת. נראה לי שזה היתרונות והחסרונות של השיטה הלפטופית-עצמאית. אני משתדל לא למנוע מעצמי לעשות מה שבא לי באותו הרגע. יש לי בבית קיובייס עם באגים, גיטרה, תוף פלור, צ'לו, חלילים, משיכה לרעש, אבל בעיקר חוסר בושה מעצמי לגבי הקולות המוזרים שאני פולט למיקרופון בלילות.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אין כזה!

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    החלום זה לעשות מוזיקה שתשלב בין הפקה מנצנצת ומרתקת לבין מוזיקליות מורכבת ויפה. אני עוד לא שם. אני כן מאוד מנסה לברוח מכל מה ש-"אופנתי", קשה לי קצת עם אופנה מוזיקלית. אני מאוד מנסה להיצמד למוזיקה שאני באופן כן חושב שהיא פשוט יפה. יש מעטה מכפר של מגניבות לדברים שהם לפעמים ריקים מיופי מוזיקלי אמיתי. וקל ליפול לשם.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    אני סטודנט לפיזיקה וביולוגיה בעברית. זה תכלס מכלה את רוב הזמן שלי. את המוזיקה אני עושה בעיקר בקיצים, עונת הזמן.

    7. ממה אתה מושפע?

    אני חושב שאמרתי לעצמי (ולאחרים) יותר מידי את המשפט "אני רוצה להתחתן עם...", כשסוף המשפט משתנה בין סופיאן סטיבנס, טיון יארדז, יונסי, ג'ואנה ניוסום, טריש קינן. כשאני מתרגש מאמנים אחרים זה מהר מאוד הופך לדבר רומנטי וחד צדדי עד כאב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    איזה אוסף של אריק סאטי. מושלם למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את כל עיבודי הבוסה-נובה לנירוונה שקיימים בעולם. מושלם למחיקה מדפי ההיסטוריה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    כל אחד שהוזכר (ושעוד חי) משאלה 7.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    בעצם, כל אינטראקציה אנושית מבוססת על קלישאות וקידום עצמי. חוץ ממתמטיקה. ארצה להוסיף - מתמטיקה.

    תגובות »

  • דאמן: סיכום ההיפ הופ של 2017

    כדי לנסות לנסח איזושהי אמירה על ההיפ הופ של 2017, הסתכלתי על הסיכום שכתבתי בשנה שעברה וניסיתי להבין מה השתנה. הדבר הראשון שבלט לי הוא שהייצוג הנשי נעלם לחלוטין. אם זה לא מספיק, האלבומים ברשימה השנה הם הרבה יותר פרופר היפ הופ ומערבבים פחות אלמנטים אחרים של מוזיקה שחורה כמו R&B, סול וג'אז.

    כל זה לא עזר לי להגיד דבר על מה שקרה השנה בהיפ הופ. זו פשוט המוזיקה שהאוזניים שלי ספגו, ואלו האלבומים שנשארו לי ב-DNA מאז שהם יצאו. ואם אפשר להגיד משהו מהרגלי השמיעה שלי, זה שהשנה הז'אנר נהיה בשבילי די מובן מאליו. אני עדיין שומע אותו יותר מכל סגנון אחר, ואם פעם זה היה מתוך אהבה עזה, היום זה כמעט בלי כוונה - השפעותיו של ההיפ הופ נמצאים כמעט בכל מקום בתרבות הפופולרית שלנו, ממימים באינטרנט על FUTURE עד לבאטל ראפ המביך של יונית לוי ודני קושמרו. אולי בגלל זה רוב האלבומים הבולטים שיצאו השנה לא מרגישים לי כמו אירועים גדולים מדי. המהפכות הגדולות בהיפ הופ הגיעו בשנתיים האחרונות, ועכשיו הדמויות הבולטות של הסגנון מתרכזות בהשחזת וחידוד המסרים שלהם.

    שיר השנה: Lil Uzi Vert - XO TOUR LLIF3

    רגע לפני שאנחנו מתחילים עם האלבומים, יש גם שיר אחד - שיר השנה, אם תרצו - שצריך לדבר עליו. אז לא, גם השנה לא יצא אלבום טראפ שהיווה אבן דרך, אבל זה לא משנה את העובדה ש-2017 היתה שנת הטראפ. זה התחיל מהלהיט המוצדק "Bad and Boujee" של מובילי הז'אנר Migos. הוא אמנם לא שונה מבחינת התוכן משירי טראפ טיפוסיים, אבל הביט והאסתטיקה שלו תופסים את כל המהות האמנותית של הסגנון. השילוב בין הבס העמוק לביט הפסיכדלי, שהזכיר משהו בין סרט אימה לטריפ, היה פשוט מהמם, ופשוט לא יכולתי לחכות שמישהו יעשה את זה עם קצת יותר תוכן ומשמעות.

    זה הגיע מהראפר האחרון שציפיתי ממנו לעשות משהו כזה. ליל עוזי ורט בעל המראה המצחיק, עם כל הגניחות והאד ליבס, הרגיש קצת כמו פרודיה על הז'אנר. היה קל להתעלם ממנו, עד שהוא הוציא סינגל משלו. "XO TOUR LLIF3" נשמע בהתחלה כמו עוד שיר טראפ טיפוסי, אבל כשמתעמקים בו מגלים שמדובר ביצירה על מערכת יחסים עקומה של בני אדם שבורים שדוחפים אחד את השני לקצה. יותר משהנושא של השיר חשוב ומעניין, השפה שבה הוא נכתב הופכת אותו לכל כך אישי וייחודי. המקום הראשון שאימץ את עוזי לחיקו, יחד עם כל הז'אנר, היתה קהילת המימים באינטרנט, וזה לא מקרי - מדובר בדור שנולד אל תוך האינטרנט ואל תוך השפה הכמעט אוטיסטית של עוזי ושל ראפרים רבים בטראפ. רק דור כזה יכול למצוא משמעות ענקית במשפט כל כך זעיר כמו "All my friends are dead, push me to the edge".

    Jay Z - 4:44

    הרגע שמהווה את המפתח להבנת האלבום החדש של ג'יי זי טמון בשיר הנושא בו ג'יי זי מתעורר באמצע הלילה וכותב שיר התנצלות לאשתו, ביונסה. זה היה יכול בקלות להיות שיר אהבה קיטשי ודביק שמרגיש כמו פתרון מאולץ כדי להראות שהכל בסדר וכבר לא צריך לדאוג למערכת היחסים של הזוג המלכותי של ההיפ הופ. היא חשפה אותו באלבום שלה משנה שעברה, הוא התנצל באלבום החדש שלו, סוף טוב הכל טוב.

    שני דברים גורמים לשיר הזה להתחמק מבינוניות ולהיות אשכרה שיר גדול. קודם כל, הסימפול של השיר האלמוני "Late Nights & Heartbreak" של Hannah Williams & The Affirmations עושה עבודה מבריקה. NO ID (המפיק של ג'יי זי) לוקח מהשיר הזה את הקרשנדו ונותן לו להתנגן לאורך כל "4:44". הריגוש המהיר של השיר המקורי הופך להיות המצע של המילים של ג'יי זי. זה מסיח את הדעת בהתחלה מהטקסט, אבל זאת הכוונה - הסימפול נשמע כמו הרגשות של ג'יי זי שמשתלטים עליו, וזה נותן את התחושה כאילו לג'יי זי אין ברירה אלא לכתוב את מה שהוא מרגיש.

    שנית כל, זה ג'יי זי, הראפר העשיר בעולם כרגע. יש לו שירות סטרימינג משלו בו הוא מקדם את המוזיקה שלו באופן אקסקלוסיבי (וחוסם אותה משאר השירותים האחרים על הדרך), ויש לו נטייה לערב את העסקים שלו קצת יותר מדי עם המוזיקה - ברוב הבתים שלו מהשנים האחרונות הוא שר בעיקר על חברת השמפניה שהוא הקים או על הפסלים שמעטרים את הבית הענק שלו. הבן אדם הזה לא אמור לכתוב שיר כזה, הוא אמור להיות האיש הרע בסיפור, לא האיש ששופך את הלב שלו באמצע הלילה.

    השיר הזה מייצג בגדול את האווירה הכללית של האלבום, שלכל אורכו ג'יי זי מפרק את עצמו ומנסה להבין את המקום שלו כראפר, כאיש עסקים, כאיש שחור, ובעיקר כראפר שהוא גם איש עסקים שחור באמריקה. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, במיוחד כשג'יי זי התעסק בשנים האחרונות יותר מדי ביח"צ מאשר במוזיקה. אבל ההפקה האדירה של NO ID והנושאים האשכרה מעוררי מחשבה שעולים כאן הופכים את האלבום הזה לאחד מהאלבומים שבהם יש לו באמת משהו חשוב להגיד - מאז המחזמר "המילטון" לא היה ראפר שהתעסק כל כך באובססיביות בכלכלה של ארה"ב. נקווה שלא נצטרך לחכות עוד עשור וחצי כדי לקבל עוד אלבום כזה.

    Vince Staples - Big Fish Theory

    אם הייתי צריך לבחור מי הראפר הכי מעניין שפועל היום, זה היה כנראה וינס סטייפלס. הוא לא הראפר הכי טוב בעולם, אבל הבחירות האומנותיות שלו כל כך מעניינות ומגוונות, שתמיד אחכה לראות מה הוא מכין לצעד הבא בקריירה. "Big Fish Theory" הוא עוד פנייה חדה ולא צפויה. זה אלבום שלם ששואב השראה מסצנת הטכנו של דטרויט ונשמע כאילו הוא מתרחש במסיבה שעומדת להשתבש כל רגע.

    הנושאים הרגילים של סטייפלס עדיין כאן, בעיקר הפוביה שלו מכל מה שקשור לתרבות המיינסטרים וההצלחה, אבל כששמים אותם בקונטקסט של האלבום הם מקבלים טוויסט סיוטי והזייתי. הסימפולים המקוריים, במיוחד הסימפול המבריק מראיון של איימי ויינהאוס ב-"Alyssa's Interlude" (אחד מקטעי המעבר המוצדקים שיצאו השנה), הם בונוס נחמד, אבל דווקא שירים כמו "Bagbak" שסטייפלס בונה כלהיטי מועדונים מלאי לעג לרחבת הריקודים הם אלו שמהדהדים הכי חזק.

    Brockhampton - Saturation II

    מהרגע שהם פרצו בתחילת השנה, קולקטיב הראפ Brockhamton סובל מהשוואות לקולקטיב ראפ מפורסם אחר, Odd Future, ממנו יצאו שמות גדולים כמו פרנק אושן וטיילר דה קריאטור. למרות המון מכנים משותפים, יש הבדל גדול במהות של כל אחת מהקבוצות הללו - בעוד אוד פיוצ'ר היוותה מעין תקרה לקריירות סולו, Brockhamton עובדים ויוצרים כלהקת ראפ של ממש.

    "Saturation II", האלבום שהם הוציאו השנה, מהווה את הפרויקט השלם הראשון של הקולקטיב. הוא כל כך הרבה יותר משמעותי, מרגש וכיפי מההתרברבויות המשעממות של "Saturation" וקשה להאמין שבין שני האלבומים האלה מבדילים חודשיים בלבד. ברוקהמפטון עושה את מה שלהקות ראפ מצוינות תמיד עשו, ומציבה את כל אחד מחבריה כדמות בפני עצמה. מהרגע הראשון ניתן להבדיל בין Kevin The Abstract, המנהיג הקווירי של החבורה, ל-Ameer Vann, הטרובדור עם הלב הענק, וכל זה בזכות אישיות חזקה ופלואו ייחודי שעוזר לך להבין מי נמצא בפרונט בכל רגע נתון. זה הישג די מרשים בשביל להקה שמונה 15 חברים.

    Run The Jewels - RTJ3

    באלבום הראשון הם היו צמד שועלי אנדרגראונד ותיקים עם חוש צדק מפותח; באלבום השני הם החלו לכעוס; ועכשיו, באלבום השלישי, Killer Mile ו-El P מוציאים את המחאה שלהם לרחובות והיא זועמת, מיואשת וחדה יותר מתמיד. "2100" הוא שיר הפוסט-טראמפ הטוב ביותר שיצא ממערכת הבחירות המזעזעת ההיא, וכש- "Panther Like Panther" מתחיל קשה להתנגד לרצון העז לשבור משהו.

    יותר מהכל, קילר מייק ואל פי מצליחים להשחיז את הפרסונה הגאנגסטרית-אידיאליסטית שלהם לכדי שלמות. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו, אף ראפר עדיין לא הצליח להפוך את ההתרברבות ועודף הביטחון העצמי שלו להצהרת כוונות בעלת משמעות. בעולם שבו לכל כך הרבה קבוצות יש קושי להתבטא ולהרים את הראש, התנפחות החזה בשירים של ראן דה ג'ולז חשובה לא פחות משירי מחאה דברניים וצדקניים. קשה שלא להרים יחד איתם את האגרוף.

    Injury Reserve - Floss

    בהאזנה ראשונה "Floss" של אינג'רי ריזרב נשמע מופרע. כמו בכל אלבום אינדי-ראפ טיפוסי, הביטים הקינטיים והכבדים נוחתים עליך משום מקום, הסימפולים מפתיעים והראפ של הצמד שמורכב מ-Ritchie With a T ו-Steppa J. Grogge מלא בפאנצ'ים קורעים מצחוק. מה שמבדיל את הצמד הזה היא העבודה הקשה שלהם והרצינות בה הם מתייחסים למה שהם עושים.

    בין כל האנדרלמוסיה באלבום יש כמה שירים מרגשים, כנים ומאוד בוגרים. "Keep On Slipping" ו- Look Mama I Did It" מכילים סיפור חיים שלם של בני אדם שנמצאים במאבק יומיומי. וכן, יש פה כמה להיטים כמו "All This Money", שאם היו יוצאים תחת ראפרים מפורסמים יותר הם היו כובשים את המצעדים. האלבום הזה יצא ממש בסוף השנה שעברה, ולא הרבה אלבומים כמוהו מצליחים לשרוד שנה שלמה באוזניות שלי ועדיין להישמע טריים ורעננים.

    Open Mike Eagle - Brick Body Kids Still Daydream

    אופן מייק איגל היה הדמות המובילה והבולטת של האינדי-ראפ בשנים האחרונות, וראוי שהוא יעשה צעד מעבר להתחכמויות האופייניות לכדי יצירה בעלת אמירה של ממש. האלבום החדש שלו מתרחש בצל הריסת השיכונים בהם גדל איגל, והוא לוקח אותנו חזרה לילדות שלו בשכונה מתפרקת, בה המשפחה והחברים עומדים בצל האלימות.

    זה היה יכול להיות טרחני וקלישאתי, אבל תחת ידיו של איגל זה מרגש ולא נשמע כמו שום דבר אחר בז'אנר. בתקופה שבה המחאתי הוא גם האישי, כשאיגל מדמיין את עצמו כגיבור על ב-"Legendary Iron Hood" או מבקש יום אחד ללא אלימות ב-"Happy Wasteland Day" זאת לא רק חזרה לילדות שאבדה מזמן, אלא גם אצבע משולשת ענקית נגד כל מי שמנסה להשמיד את החלק הזה בזהות שלו.

    Tyler The Creator - Flower Boy

    את אוד פיוצ'ר, הקולקטיב שטיילר דה קריאטור מנהיג, כבר הזכרנו. על טיילר עצמו יש הרבה מה להגיד. הראפר הזה ידוע במשיכה שלו לפרובוקציות. הוא בישם את השירים שלו באמירות הומופוביות ושוביניסטיות, ובנה את הפרסונה הזאת בצורה כל כך חזקה, שאף פעם לא היה ברור כמה מהמוזיקה היתה שייכת לאישיות האמיתית שלו או לאותו אלטר אגו.

    האלבום החדש של טיילר נותן את התשובה. זוהי הפעם הראשונה שבה הוא מפסיק עם הפרובוקציות ומתרכז במה שחשוב לו באמת: המוזיקה. הוא כתב אלבום שלם על בדידות ודכאון, על הרצון להיות נאהב, מאושר ושלם עם עצמו. בשירים כמו "Who Dat Boy" מתפלקת לו אותה פרסונה ניהיליסטית, אך היא מצליחה להיות חלק מהאמירה היצירתית באלבום, כי היא מרגישה כמו חלק אורגני במחשבות האינסופיות שרצות לו בראש.

    זה מרגיש כמו האלבום הגדול הראשון של טיילר, מסע בנבכי מוחו המורכב של אחד מהראפרים החדים והייחודיים של זמנינו על כל משבריו ואהבתו הענקית למוזיקה. יש פה קצת שוגייז בשירים כמו "Garden Shed" וקצת סול כמו ב-"911/Call Me" עם פרנק אושן, המון היפ הופ, פופ, ובחירות מוזיקליות משונות שאי אפשר להסביר אותן חוץ מהעובדה שטיילר דה קריאטור בחר לבצע אותן, והוא סוף כל סוף נשמע כאילו הוא יודע מה הוא רוצה להגיד.

    Kendrick Lamar - DAMN.

    אחרי שלושה אלבומים בלי נפילות של ממש, קרוסאובר שהשפיע על ז'אנר שלם וג'אגלינג בין שלל סגנונות, קשה להתנגד להייפ המוצדק שליווה את עלייתו ועלייתו של קנדריק לאמאר בשנים האחרונות. ההייפ הזה התפוצץ לחלוטין עם האלבום האחרון שלו, "DAMN.".

    זאת היתה כמעט משימה בלתי אפשרי להתעלות על רוחב היריעה והיצירה של "To Pimp a Butterfly", אבל קנדריק אפילו לא ניסה ליצור לו המשך. במקום להתעסק שוב בצדק חברתי ובנושאים ברומו של עולם, "DAMN." הוא האלבום הכי אישי שהראפר מקומפטון הוציא עד כה. זה אלבום שמסתכל פנימה אל מחשבותיו האפלות ביותר של הראפר הטוב בעולם, וכתוצאה מכך נוגע בדברים רבים מבלי לאבד את השלמות שלו. יש כאן התמודדות עם דיכאון ("FEEL"), עם דילמות לגבי דת והצלחה ("FEAR"), עם גזענות בעידן טראמפ בפרט ובאמריקה בכלל ("XXX", בו קנדריק עשה את הבלתי ייאמן וגרם ל-U2 להישמע רלוונטיים ב-2017).

    כל הנושאים הללו לא זרים להיפ הופ - הם עלו באלבומים הקודמים ברשימה, אבל אף אחד לא כותב עליהם באופן מעניין יותר ומדויק יותר מקנדריק לאמאר, ומכניס אותם תחת מקשה אחת שלמה. האלבום הזה הוא לא רק אלבום על גזענות או על דת או על טראמפ, אלא על איך אדם אחד שנמצא בפסגה מתמודד עם הנושאים הללו. בז'אנר שמאז ומתמיד התעסק ב-"אני, עצמי ואנוכי", קנדריק לאמאר מפרק פה את הזהות שלו לחתיכות, ושואל בעצם מהי המשמעות של להיות ראפר בשנת 2017.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017

    מלא הארדקור, ערוצי המלצות מיוטיוב, וסולן מוסלמי פרובוקטיבי - כל זאת ועוד בסיכום הפאנק של 2017 עם איתי אלזרדל (Orions, Sweatshop Boys, Warp, חרדה) ובן טברסקי (Zaga Zaga, אלמונים מתים, חרדה) - להאזנה רציפה או קריאה סלקטיבית.

    Dame - Dame

    אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.

    Kitchen People - Trenoid

    אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.

    The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture

    אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.

    Institute - Subordination

    אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.

    Sievehead - Worthless Soul

    אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.

    Warm Bodies - Eat Snot & Rot

    אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.

    כמה מילים על יו טיוב

    טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.

    Marbeled Eye - Dirt

    אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.

    Rixe - Baptême Du Feu

    אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.

    שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:

    Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien

    טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.

    Limp Wrist - Facad es

    אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.

    Glue - Glue

    אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!

    Impalers - Cellar Dweller

    אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.

    Exit Order - Seed Of Hysteria

    אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.

    Krimwatch - Demo

    טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.

    Bib - Moshpit

    אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!

    ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:

    Lux - Lux

    אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.

    Fox Face - (You're Gonna) Wish You Were Dead

    אלזרדל: פוקס פייס לוקחות אותנו קצת אחורה ללהקות הריוט גירל הטובות באמת של הניינטיז (Red Aunts למשל), משלבות קצת רבדים של הורור-פאנק ודת'-רוק.

    Blank Spell - Miasma

    טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.

    Petite - 2

    טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.

    Open City - Open City

    טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.

    Rut - Attraction

    אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.

    Flowers Of Evil - City of Fear

    אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.

    Impulso - Impulso

    אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.

    Abriss - Abriss

    טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.

    Shitty Life - Shitty Life

    טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.

    Tarantula - Tarantula

    אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.

    Rashomon - Demo

    טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.

    Haram - When You Have Won, You Have Lost

    אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).

    Wiccans - Sailing A Crazy Ship

    טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.

    Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers

    אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.

    הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:

    Zaga Zaga - Zaga Zaga

    אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.

    מתרוממות - מתרוממות

    אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.

    Los Kikes - Los Kikes

    אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.

    Delfin - Long Aquatic Vacation Alone

    אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.

    Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged

    אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.

    Kids Insane - Cluster

    אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.

    Dust - My World

    טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.

    Diekvar - EP

    טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.

    אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018

    Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.

    אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).

    לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

    AxeRash - Head VS Wall

    טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע

    Big Heet - On A Wire

    טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.

    תגובות »

  • אינטרו 77: לילה מועלם - כנות וגרוב

    קרדיט צילום: דניאל ראב

    הלייבל Ape Records של תמיר מוסקט מסתמן בתור חוד המחט של הגרוב המקומי עם אומנים כמו לא כוחות (מוסקט + גלעד כהנא), תומר יוסף וויקטוריה חנה. כעת מצטרפת לליינאפ לילה מועלם שמערבבת בין היפ הופ, רגאטון ופופ. סינגל הבכורה שלה "Sonnet 130" נוצר בסשן לילי עם מוסקט, אלתור ווקאלי שמבוסס על סונטה מס' 130 של שייקספיר שהיא נזכרה בה פתאום. הזמנו אותה להוסיף כמה מילים.

    1. מי את?

    לילה מועלם - מוזיקאית ואדריכלית, לאו דווקא בסדר הזה.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    גדלתי ביפו אבל טילנו הרבה עם ההורים שלי וגרנו בכל מני מקומות בעולם. אבא שלי מוזיקאי ותמיד שמעו בבית מוזיקה מהבוקר עד הערב - מאום כלתום ועד מוצרט עם מלא ג'אז ורוקנרול באמצע. שנים האולפן שלו היה בבית או באזור אז מגיל צעיר היינו משחקים עם המכשירים, מקליטים את עצמנו ומנסים לנגן על כל מה שיש.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    אני עדיין מנסה להבין בעצמי מהי המוזיקה שלי. אני חושבת שמה שמשותף לכל המוזיקה שאני אוהבת הוא שיש בה כנות מסוימת. מילים חשובות לי מאוד וגם הגרוב.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    ככה קראו לי כשנולדתי.

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לעשות עוד מוזיקה ולהכיר דרכה אנשים מתוקים.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    אני עובדת במשרד אדריכלים ולומדת איך מתכננים בניינים - זה כיף חיים. בשאר הזמן אני מנסה לאכול ולישון טוב וגם לצייר, לכתוב, ליצור קליפים לשירים שלי ולהשתפר בעניין הזה של להיות בן אדם בעולם.

    7. ממה את מושפעת?

    מהאנשים הקרובים אלי, מהיומיום, מהעיר, מהדברים הקטנים ומיצירות של אנשים גדולים שסוללים דרך לאנשים קטנים.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    "Journey in Satchidananda" של אליס קולטריין ופארו סאנדרס או "Histoire de Melody Nelson" של סרז’ גינסבורג, שני אלבומים מושלמים למסע שכזה.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אף פעם לא קלטתי את הקטע של טראנס ומטאל - תמיד הייתי יותר טיפוס של טכנו ופאנק, אבל אני משתדלת לא לשפוט.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    את ספי ציזלינג בן זוגי - כי אז יהיה לנו חם ונעים ביחד.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תאכלו ביצי חופש - זה טעים.

    תגובות »

  • פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים

    צילום: יובל אראל

    הקולות המלאכיים של דני עבר הדני (קלידים) ונועה איילי (צ'לו) בלבלו את אבא שלי כשניסינו להידחס בתוך הקהל לכיוון הבמה. "מה זה יש חימום?" הוא שאל בהפתעה מתקבלת על הדעת. במקום גיטרות שמנסרות את הלילה, צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים ליטפו את קירות הבארבי בשיר הנושא של האלבום המושק "מדור פיות". בין ראשים מלבינים ומקריחים דמותו של פורטיס נגליתה על הבמה, לבוש במעיל מקושקש ומכנסי עור אדומים. בקול מרוכך וזנב שיער שחור באחורי ראשו, פורטיס השלים את המעבר ממשוגע לסאניאסי - אדם במסע רוחני. התפיסה הראשונית של קהל גברי ומזדקן התבררה כשטות ככל שאנחנו נכנסים לתוך עין הכאוס. כמו הלהקה מדובר בקהל בין דורי, בין מגדרי, חוצה ז'אנרים והגדרות: ילדה בת 10 יושבת על כתפי אביה ומנופפת בשלט שפורטיס מתקשה לקרוא, אם בשנות החמישים ובת בסוף שנות העשרה רוקדות יחד. בתום שיר הפתיחה, הקהל סירב לקבל את הטרנספורמציה של פורטיס, "משוגע" הם קוראים לו והוא עונה בצדק: "שיגעון זה במיינסטרים היום".

    הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

    קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

    ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

    אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

    צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

    תגובות »