אכזבות השנה 2011

המוזיקה מתה בשנה שעברה. השנה היא נרקבה לה בארון הקבורה אי שם מתחת לאדמה. מה קרה מוזיקלית השנה? הרבה ולא כלום. המון אמנים הוציאו המון מוזיקה בכל הסגנונות. כמה מהם התעלו מעל סף הרעש? כמה שירים ואלבומים שיצאו השנה נזכור מילה אחרי מילה, תו אחרי תו, גם בעוד עשר שנים? מילא עשר שנים, כמה מהמוזיקה נזכור בעוד שנה?

גרוע מכך, היו כמה אכזבות רציניות השנה. אמנים מאוד איכותיים שציפיתי מהם להרבה הוציאו חומרים בינוניים ומטה. כמובן שכגודל הציפיה, כגודל האכזבה, אבל בזמנים שכאלה כל כך קיוויתי ליצירות מופת חדשות. כשהצלילים הגיעו לאזניי, עפה התקווה מליבי.

אז לפני שנכנס לאורגיית סיכומי השנה ונהלל את השנה במוזיקה עם מפלי שפיך של סופרלטיביים, בא לי להיות מרושע ולמנות את אכזבות השנה במוזיקה.

Elbow - Build A Rocket Boys!

בניגוד לקלישאה, אפשר לשפוט אלבום על פי קנקנו. השם הלא ברור של האלבום והעטיפה האנמית שלו היו חתיכת אות אזהרה. האלבום הזה בינוני. הוא עייף, ולא לוקח את אלבו לשום מקום מוזיקלי מעניין שהם לא היו בו כבר. כן, לסולן אלבו גיא גארווי יש קול מעולה, וצוות הנגנים שלו מושחז. חבל שהם מיחזרו ושיעממו עם עוד שירים פסאודו-יפים.

אני מתאר לעצמי שלא היה קל להקליט את האלבום הזה. הוא נמצא עמוק בצל האלבום הקודם המדהים והעל זמני של אלבו, Seldom Seen Kid, אלבום שכל שיר בו נכתב בגן עדן. אחרי אלבום כזה, היינו אמורים לקבל מאלבו את האלבום האלקטרוני במיטב מסורת הרוק. חבל שזה לא מה שקרה. אני בעד איכות הסביבה, אבל מוזיקה אסור למחזר.

Metallica & Lour Reed - Lulu

אני מודה, לא שמעתי את האלבום מתחילתו עד סופו. לא הייתי צריך. הספיקו לי שיר או שניים כדי להבין ששיתוף הפעולה התמוה אי פעם נשמע נורא. המלמולים הפואטיים של לו ריד וההארד רוק המושחז של מטאליקה פשוט לא מתערבבים.

יש למטאליקה וללו ריד ביצים מאוד שעירות לשתף פעולה ולהוציא את הדבר הזה. סחטיין על היוזמה, חבל שלא השאירו את המוזיקה בחדר העריכה. מדהים שבראיונות שלהם הם רק משבחים אחד את השני ומספרים עד כמה היה להם קל להקליט את האלבום הזה. שמישהו יתן להם פרס נובל בתחום ה-WTF!?

The Drums - Portamento

החשד כלפי הדראמס היה נכון, הם להקה של טריק אחד. הטריק הזה עבד מעולה באלבום הבכורה שלהם שיצא כולה לפני שנה. נהניתי מצלילי הפוסט-פוסט-Pאנק שלהם, מן מחווה מאוחרת לסמית'ס ול-Factory Records מהולים בים של רגש וסולן כריזמטי. מה הם עשו לכבוד האלבום השני? בדיוק את אותו הדבר, רק עם שירים פחות טובים.

זו חתיכת קלישאה, תסמונת האלבום השני, והרבה מאמני הפוסט-פוסט-Pאנק לוקים במחלה הזו. שכן הסאונד שלהם כל כך מובחן ומצומצם שהם לא מסוגלים להתעלות עליו, ואז מדשדשים במקום ברגע שנגמרו השירים הטובים. אולי זה המדד ללהקות טובות, כאלה שהאלבום השני שלהם מעולה ואף יותר טוב מהראשון? קשה לי להאמין שהדראמס יתאוששו וימציאו את עצמם מחדש באלבום הבא.

PJ Harvey - Let England Shake

בשנה שעברה יקירתינו פולי-ג'ין הארווי הוציאה אלבום נחמד עם ג'ון פריש. זכור לי שיר אחד אדיר ממנו, Black Hearted Love. לאן נעלם כל הקישקע והאופל המסתורי והמתוק הזה באלבום החדש? וזה רק אני, או שפתאום פי ג'יי שרה בצורה ממש מעצבנת, כמו נערת אינדי עם קול מאולץ?

זה מעצבן אותי. אני לא שומע יותר מדי זמרות, ופי ג'יי היא יוצאת מן הכלל בשבילי. האלבום עוסק במולדתה, אנגליה, ונושאים כמו מלחמה מה שנשמע הרבה יותר מעניין מאשר עוד שיר אהבה/בגידה. רעיונית אלבום פוליטי של פי ג'יי הארווי נשמע לי אדיר, משהו כמו פי ג'יי הארווי פוגשת את המניק סטריט פריצ'רס המוקדמים. הביצוע אכזב אותי קשות. נתראה בפעם הבאה יקירתי.

M83 - Hurry Up We're Dreaming

מי שעוקב אחרי יודע שאני מת על M83. השוגייז המד"בי שלו כאילו נתפר בדיוק למידות שלי. כששמעתי שהוא עובד על אלבום כפול שעומד לצאת בקרוב, וראיתי את הטריילר המדהים הזה, כמעט גמרתי במכנסיים. שני האלבומים הקודמים שלו היו כבירים, וממש קיוויתי שהאלבום השלישי יהפוך את זה לטרילוגיה של אושר רצוף.

כששמעתי את האלבום סוף כל סוף, עיקמתי את האף. קודם כל, אנתוני גונזלס שהוא הוא M83, שינה פתאום את סגנון השירה שלו. מלחישות נעימות עם מבטא צרפתי לצעקות מרוחקות סטייל Animal Collective. אך הבעיה העיקרית היתה שכמעט שום שיר לא תפס אותי. אלבום כפול גדוש בחומרים ובסינטים מכל הזמנים, וזה נשמע לי כמו שיעמום אחד גדול. אולי עוד אחזור אליו ואשנה את דעתי אי שם בעתיד, בינתיים אחפש את הפופ החלומי שלי במקומות אחרים.

Radiohead - King Of Limbs

מלך האכזבות השנה הוא גם מלך הגפיים. קיוויתי שבמשך הזמן האלבום הזה יתחבב עלי, אבל זה פשוט לא קרה. נחמד לשמוע שיר או שניים מדי פעם. סתם כדי להרגיש מתוחכם. מעבר לזה רדיוהד לא תרמו השנה מאום לעולמי המוזיקלי. שום רגש, שום צליל, שום יבבה תום יורקית.

עסקתי במלך הגפיים בהרחבה לפני חצי שנה. מאז הסימפטיה שלי אליו רק ירדה. התקווה שרדיוהד יחזרו להציל את היקום, כפי שהם הכריזו בקולי קולות ב-OK Computer, הולכת ופוחתת. כנראה שזמנם עבר. לנו נותר לחכות לגיבור האינטרגלקטי הבא.

  1. אורן says:

    עידו – כתיבה נהדרת כתמיד, אך ממורמרת מאי פעם.

    אני אוהב את זה – welcome to the dark side

  2. בן says:

    אל אלבו מהשנה עוד לא הגעתי, לו ריד ומטאליקה – לא ציפיתי, השטיק של הדראמז לא עשה עלי רושם גם בגלגול הראשון, מ83 אכן נופל ברמתו מקודמיו.

    לגבי הארווי ורדיוהד, אני חולק עליך.

    ואם כבר אז כבר – הייתי מכניס לרשימה את אוקריבל ריבר, ארכיטקטורה בהלסינקי, סטרוקס

  3. נמרוד says:

    אני כנראה טיפה פחות ממורמר ממך. יש לי עדיין שלושה-ארבעה אלבומים מכל שנה שאני אמשיך לשמוע גם עוד כמה שנים. אבל הכיוון, גם עבורי, הוא בהחלט למטה. נראה לי בכל זאת שהבעיה היא כן בנו. שנינו באותו הגיל ושומעים מוזיקה אותה כמות של זמן, וכנראה שעברנו "פוסט" אחד יותר מדי – ומה שהוא הדבר האמיתי עבור בני ה-20 הוא ה"פוסט" עבור בני ה-25 וה"פוסט-פוסט" עבורנו. השאלה היא רק מה עושים מכאן. השבוע הקשבתי באובססיה לאלבומים ה"ישנים" של הניו פורנוגרפרז, ותהיתי למה להתאמץ ולשמוע עוד ועוד מוזיקה חדשה כשיש כל כך הרבה מוזיקה מוכרת שמצליחה לשמח אותי ולא משנה כמה פעמים שמעתי אותה. אני עדיין מתרגש לשמוע מוזיקה חדשה ומצויינת באמת (Low עשו את זה בשבילי השנה, וגם Gazelle Twin האלמונית), אבל משנה לשנה אני תוהה עד כמה זה שווה את המאמץ.

  4. מסכים חלקית, בעיקר לגבי פי.ג'יי. (לא מבין מה ההתלהבות הגדולה סביב האלבום). הייתי מוסיף גם את ההארקטיק מאנקיז האחרון שאותי ממש אכזב.

    לא מסכים לגבי רדיוהד שהוא אלבום נהדר לטעמי, אבל ממש ממש לא מסכים לגבי אלבו.
    קודם כול, לא שופטים אלבום לפי השם שלו, ויעידו על כך אלבומים גדולים מזה כמו "אוקיי קומפיוטר", למשל.
    שנית, לא מאוד קשה להבין למה הכוונה בשם שלו. זו שורה שלקוחה בדיוק מהשיר ששמת כאן (Lippy Kids). כל האלבום ובדגש על השיר הזה מבוסס על חוויות ילדות של גאי גארווי, ובשיר הזה הוא מדבר על הילדות המבוזבזת של היום. תבנו טילים, ילדים. תתרוצצו, תשתוללו, תנסו שטויות.
    זה אלבום נהדר, שפורט על ספי העצב, והשיר הראשון בו (The Birds) הוא שיר מופלא.

  5. אני חושב שמה שחשוב לקחת כאן הוא את נושא המגמה, ולא בהכרח אלבום אבלום.
    גם אני חולק על חלק מהאלבומים שנרשמו כאן כאכזבה, אבל לצערי הרב אני מודע עד כאב לבעיות הבאות:
    – כמעט כל אומן ותיק (כלומר, שזה לא האלבום הראשון שלו) לא יצר אלבום טוב מאלו שנוצרו אי שם בשנות התשעים ותחילת האלפיים.
    – מעטים מאוד הם האומנים החדשים שחרשתי על האלבומים שלהם
    – אין יותר להיטים (טובים). פשוט אין (וזה כנראה קשור לעוד גורמים)

    בקיצור, בעסת עולם.
    מזל שיש המון מוסיקה ישנה יותר שאפשר תמיד לחזור אליה (גם אם היא לא מוכרת).

  6. פולי says:

    אני דווקא מאד אהבתי את החדש של הארווי, לא פחות אאת M83. לעומת האכזבות האחרות, שלא לדבר על הקריסה הקולוסואלית של קולדפליי לתוך היאסקו החדש שלהם.

  7. עודד says:

    בהחלט מסכים (חוץ מאלבואו, אותו אהבתי)!

    אני מסוגל להנות מהאלבום של פי ג'יי רק כשאני קורא את המילים ביחד עם שמיעת האלבום.. זו לא דרך לגיטימית לשמוע מוזיקה לטעמי.

    אם שנה שעברה כל הלהקות ה"ממשיכות" הוציאו אלבומים גדולים (אל סי די, סופיאן, נשיונל, ארקייד פייר) השנה זה פשוט לא קרה (רדיוהד, סטרוקס אוקרביל..)
    אפילו ההורורס שיצא השנה איכזב מאוד למעט 2 רצועות. ועל דיסק כמו של הואקסינז אי אפשר לקרוא "אלבום השנה" כי הוא לא מספיק רציני לטעמי.

    בכל זאת מה שאני אזכור מהשנה יהיה סט. וינסנט, הרוטס החדש והאנטלרז.

    נקווה שבסיכומי השנה, כשאני אחזור לאלבומים שנשכחו מתחילת השנה, אני אגלה כמה פנינים שלא הכרתי

  8. גיאחה says:

    פוסט מצוין.

    האכזבות האישיות שלי השנה היו בעיקר ברייט אייז, ארקטיק מאנקיז, פייסט, אוקרביל ריבר וכמוך גם אלבו אהוביי.
    האמת היא שגם סנט וינסנט, שזוכה לשבחים ופרסים מכל עבר, השאירה אותי בעיקר מאוכזב הפעם.

    הארווי החדש הוא מבריק בעיניי, אחד משלושת אלבומי השנה המוחלטים שלי. אבל אני יכול להבין מאיפה מגיעה האכזבה שלך.

  9. עידו, אתה מזדקן נורא מהר. לאט לך עם הנרגנות :-)

    בסך הכל בכל האלבומים שציינת יש גם מעט אור. חוץ ממטאליקה ולו ריד שממש גרוע, למרות שאני מכיר גם כאלה שאוהבים אותו, או, אם להשתמש בשם הבלוג הזה, מאזינים לו ונהנים.

    אך למה להתרכז במה שרע כשיש כל-כך הרבה דברים טובים לשמוע. אם נתייחס רגע למגמה הכללית שאני קורא עליה גם כאן בתגובות, אז באמת שלי אין תלונות. אני מקשיב בעיקר לאלבומים חדשים וכיף לי, גם השנה.

  10. נויה says:

    צודק, רדיוהד איכזבו בענק וזה כשאני רואה אנשים שעפים על השיר הזה

    אני ממש מעדיפה לשים את השיר בדד של זוהר ארגוב ולהנות ממנו, הוא אף פעם לא איכזב אותי

  11. אני לא יודע על מה אתה מדבר, זו הייתה שנה אדירה, רק באיזורים אחרים של המוזיקה.
    באינדי, כמו תמיד בשנים האחרונות, הייתה שנה משמימה.חכה לסיכום אצלי, אולי תשתנה דעתך.

  12. יואל says:

    כל האינדי שמינדי מאכזב כבר כמה שנים.
    עם הזמן מתברר שהריצה אחרי מוזיקה חדשה , רק בגלל שהיא זמינה, הורסת את תרבות ההקשבה למוזיקה, בלי קשר לאיכותה.

    אתה תגלה שהגילוי שהמוזיקה הנוכחית מאכזבת ירמוז שגם מה ששמעת קודם היה לא טוב. היה בעיקר טרנדי.

    כי אינדי זה טרנדי.

טראקבאק לפוסט

  1. Especially Me and Probably You (סיכום השנה 2011)
  2. הגנת שמה הטוב של המוזיקה – פוסט אורח | המאזין

התגובות סגורות.