הנפילה

הציעו לי לכתוב פוסט לכבוד ההופעה של The Fall בארץ (20 בינואר בבארבי). בגלל שאני כמעט ולא מכיר אותם אבל יודע שהם להקה גדולה ומתכוון ללכת להופעה, החלטתי לפנות למומחה Pאנק ופוסט Pאנק, הלא הוא דן פבאין בלוך מלהקת אנטיביוטיקה המעולה (הופעה הבאה ב-1.12 בתל אביב).

במיוחד לאור הביטול של הטינדרסטיקס, וידיעות בדבר הפגנות מחוץ להופעות של The Fall, החלטתי לפרסם את הפוסט כבר עכשיו כדי להראות את הצד השני של המטבע, שיש פה אנשים שזקוקים וכמהים להופעה הזאת ובכלל. כתבתי כבר על תופעת ביטולי ההופעות כשהפיקסיז ביטלו (האם עשיתם איתם שולם מאז?), וטעיתי. כל הביטולים האלה לא שינו שום דבר במפה הפוליטית ולא גרמו לאף חובב מוזיקה להבעיר צמיגים ברחובות. אפילו לחץ מאבא אובמה בקושי מזיז את התהליך המדיני, ובינתיים מדיניות הפנים על הפנים (חוק הנאמנות, גירוש העובדים הזרים, הצעת החוק להגבלת רעש שתודה לאל ששונתה, ועוד שייסע).

לעזאזל עם כל זה, קבלו את פוסט האורח של דן לכבוד ההופעה של The Fall, אינשאללה. -עידו שחם


שמי ד.פ.ב ואני מהנופלים
אני נופל סידרתי בכל מה שקשור לבחורות לעבודה למשקאות לרוקנרול למלחמה לאהבה לכסף לשינה למציאות לאשליה
אני נופל שוב ושוב מתוך אמונה ותקווה שאני אשתנה שאני אבין שאני אלמד שאני אתקדם שאני אמצא שאני אפתור את המשוואה שאני אדע את השאלה
אני נופל בחוזים במבחנים גם כאלה שכותבים וגם במבחן הזמן
אני נופל בחלומות מבנינים ועגלות ואני נופל במציאות מכסאות מהאוטובוס ומדעתי הקלה
אני נופל אחורה אבל לעיתים נופל קדימה ומחייך בשיניים שבורות
אני נופל בגובהי מאנשים גדולים ואני נופל מין הפח אל הפחת וחזרה אל הפח
צרות נופלות עלי ואני נופל על צרות - לפעמים משלי ולפעמים של אחרים
טעם רע יש לנפילה
טעם של עוד ועוד
טעם של בדידות
טעם של ספוג ספוג במים עומדים
כשאני נופל אנשים עומדים מהצד ומחזיקים ידים
לפעמים הם לא מאמינים ולפעמים מבקשים שאני אאמין
אני מאמין בנפילה
אני מאמין ברגע שהכל ניתק ושהזמן הוא החוט המקשר אל הבלתי נמנע המסקרן והידוע מראש
אני כרוניקה ידועה מראש של נפילה
אני נופל ללא הרף בתור לבנק ובנסיונות לחסוך עמלה של 6.90
אני נופל בצרחה ואני נופל בדממה
באפילה או בשעות השחר המוקדמות
נופל עליה תוך ריסוק עצמותי
נופל במכס ונופל בהטלת קוביות
נופל למשכב ונופל למותי
נופל אל הקבר כגופה חסרת גוון
נופל תמיד לתעלות הביוב ,לקיא של עצמי,ולשלוליות שתן בחצרות
נופל לאהבה ונמחק
נופל לדאון
נופל לדראון
אני נושא אותה כאות קין
נופל בטיימינג למוניות שירות לחיפה
נופל בקסמיה של אדמונית בעלת עני חתול ירוקות
אפילו בחול טובעני אני נופל ולא שוקע לאיטי
אני מושפע מהנפילה
אני שומע אותה בוקעת ומפלחת את הלחשושים
נופל מעץ פקיד הדואר
איני חולק עליה
נופל בעצב מובן
נופל כפתי לפתחי הבטחות מפיקי התקומה הארוכים
נופל לקונספירצית הקרמה
נופל ועם השנים חש בעצמות השידרה הנחלשות את כוח הרצון הפצוע שלי
אני נופל כל פעם מחדש כשאני שומע את השיר שמזכיר בכי
יום אחד יגידו עלי שאני סדרתי ושלעולם לא אלמד
אני אהיה זקן עם מעיל עור ותותבות ואני אפול כשתתגנב לי המחשבה שמוחקת את גבולות המציאות.
ואשב בשדרות העיר לגדות הירקון או מזרחית לעדן
ואפול

  1. AmiRach says:

    לא הבנתי. זה פוסט או שיר\סיפור\אגדה\האני מאמין\כתיבה יוצרת וכ'ו ?
    אולי זה רק אני אבל איך זה עוזר לי להבין משהו שקשור להופעה\הברזות\להקה?

    אגב, אחלה שיר.

  2. dfb says:

    זה פוסט למהדרין
    זה יכול להיות שיר במיוחד אם תכתוב לזה מנגינה
    זה סיפור אם אתה עוקב אחרי הגיבור
    זו בהחלט אגדה בעודה בחיים
    זה האני מאמין! הדת היא רוקנרול
    זו כתיבה יוצרת ,למשל היא יוצרת את התגובה הזו
    כל מה שאתה צריך להבין מסומן באדום ואם תלחץ עליו תגיע
    :)

  3. בלי קשר לשירו היפה של דפ"ב, רק בנוגע לנקודה קטנה בהקדמה שלך – "כתבתי כבר על תופעת ביטולי ההופעות כשהפיקסיז ביטלו (האם עשיתם איתם שולם מאז?), וטעיתי" – שמע, עידו, עברה פחות מחצי שנה. זה קצת מצחיק לטעון שזה מוכיח את אי הצלחתו של החרם. הדברים האלו נמדדים בשנים. אם נלך פה על השלבים הפסיכולוגיים הקלאסיים, הרי שישראל עדיין איפשהו בשלב ההכחשה ואנחנו רק מדגדגים את שלב הכעס. המרחק עד לשלב הסופי של ההשלמה הוא ארוך.

  4. דיימונד says:

    כוכב.

  5. יעל says:

    פוסט נאה.
    ללזרבוי – אני לא חושבת שאנחנו "מדגדגים את שלב הכעס". הביטולים הרגיזו ואכזבו ליומיים, שבוע גג, ואז נשכחו. חוץ מזה, כמה אנשים כבר מתעניינים בביטול של טינדרסטיקס ובכלל יודעים מיהם? זה עובר מעל ראשו של רוב הציבור, שבסופו של דבר, גם דברים גרועים יותר שגם נוגעים לו אישית יותר (שחיתות, אפלייה, כפייה דתית, חוקים מקוממים כאלו ואחרים) חולפים מעליו.

  6. יעל, את טועה ובגדול (את כנראה עדיין עמוק בשלב ההכחשה… :-) ).
    רק תראי כמה כעס עוררה מחאת האמנים נגד אריאל, שהיא ההמשך הישיר של הביטול של הפיקסיז. ואת עוד תראי בשנים הקרובות איך הופעות ימשיכו להתבטל, איך מחאה פנים ישראלית תלך ותקטב את החברה כאן.
    מה שנדמה לך היום ככעס של יומיים-שבוע גג, ייזכר בעוד שנה-שנתיים כתקופה שבה העולם הפנה לנו עורף ואנו התבצרנו בשלנו. זה טבען של תנודות סיסמוגרפיות – כשמסתכלים עליהן בקנה מידה של היום, מחר וששת החודשים האחרונים, קשה לקבל תמונה ברורה. רק כשמסתכלים מרחוק, בפרספקטיבה, ומתוך השוואה לרצף שקדם לתנודות של היום ומחר, אפשר להבין מול מה אנו ניצבים.

טראקבאק לפוסט

  1. מכורי האורגזמה באים | המאזין

התגובות סגורות.