פוסטים בכללי

  • סינתמאניה: המאזין באוגנדה 4.11.17

    סט של ארבע שעות באוגנדה תל אביב עם מלא סינתיסייזרים מכל התקופות והסגנונות: סינת'פופ, קולדווייב, אינדסטריאל, האוס, טכנו ומוזיקת פסקולים משנות השישים ועד ההווה.

    1. Walter Carlos - Title Music From a Clockwork Orange
    2. Depeche Mode - New Life
    3. La Roux - In For The Kill
    4. John Foxx - Underpass
    5. Kavinsky & Lovefoxxx - Nightcall
    6. Preoccupations - Anxiety
    7. Ultravox - Mr. X
    8. The Human League - Dance Like a Star
    9. The Clique - Mondina
    10. Buenos Aires - Tishmor Al Haszena
    11. Kraftwerk - Die Roboter
    12. New Order - Your Silent Face
    13. Fuck Buttons - Olympians
    14. mitch murder - Airwolf Theme
    15. Normal, The - A1 - T.V.O.D.
    16. Cybotron - Clear
    17. Kraftwerk - Numbers
    18. Daniel Avery - Naive Response
    19. Mule Driver - For all our Heroes are Gone
    20. Trickfinger - 430
    21. Throbbing Gristle - Hot On The Heels Of Love
    22. Factory Floor - Two Different Ways
    23. Anne Clark - Our Darkness
    24. Yello - You Gotta Say Yes to Another Excess (UK Promo 12" Version)
    25. The Horrors - Machine
    26. HEALTH - STONEFIST
    27. Gesaffelstein - Pursuit
    28. Synths Versus Me - Machines Loves Better
    29. Franz Ferdinand - Lucid Dreams
    30. Harold Faltermeyer - Axel F Theme
    31. Gary Numan - Films
    32. Cluster - Hollywood
    33. Klaus Johann Grobe - Geschichten aus erster Hand
    34. Ladytron - Playgirl
    35. DMX Krew - Street Boys
    36. Lena Platanos - Τι Νέα Ψιψίνα
    37. The KVB - Night Games
    38. Suicide - Cheree
    39. Jinjiot - Jinjiot
    40. Kyle Dixon & Michael Stein - Stranger Things Main Theme (Extended)
    41. Virgo - Take Me Higher
    42. D-Mob - We Call It Acieed
    43. Aphex Twin - Pulsewidth
    44. A Guy Called Gerald - Voodoo Ray
    45. The Models - Unit Creamshnit [Confused Machines CM03]
    46. Pan Sonic - Teurastamo
    47. Plastikman - F1 Consumed
    48. Ø - Kuvio
    49. Tangerine Dream - It Is Time to Leave When Everyone Is Dancing
    50. Tom Dissevelt / Kid Baltan - Song Of The Second Moon
    51. DICTATURA - 1995
    52. A Flock Of Seagulls - Wishing [If I Had A Photograph Of You]
    53. I Break Horses - Medicine Brush
    54. John Carpenter - Main Title
  • עיליי אשדות מבונז'ור משינז: איך עזרתי להתחיל סצנת אימו בגיל 14

    בונז'ור משינז בסטודיו של משה, ספטמבר 2013. צילום: דודו רוזן

    בונז'ור משינז היתה המקבילה המוזיקלית לחלום רטוב ראשון. התחלנו בגיל 14 בעקבות הצעה גחמנית שלי לאחר בהייה שמוטת-לסת בקטעי וידאו של הופעות בהן הלהקות בגובה הקהל, כולם צועקים ומתחבקים, וההורמונים כמעט חוצים את המסך. המוזיקה שלנו נשמעה כמו ההצעה - פזיזה ומבולבלת, מונעת בידי אותו דחף הורמונלי, שהיה קיצוני ולא מוסבר. חדרי החזרות היו יקרים מדי וצורך ליצור היה חזק מדי, אז היינו פורצים למקלט של עירוני א' ומנגנים. הרעיון היה להרגיש שאפשר ליצור משהו שיהיה שלנו. עשינו הרבה טעויות. לא הרבה נשאר. זה היה ראוי.

    היינו ארבע להקות וזו היתה שנה וחצי, פחות או יותר. קשה להיות ההיסטוריון היחיד לתופעה שכזו - הפחד לטמא ולעוות גדול מדי - אבל זה חיוני, להנציח לפי זכרון אישי זה עדיף על לא להנציח בכלל. על פני השטח, הכוח שהניע את כולנו היה המוזיקה. הסצנה אכן היתה "סצנת מוזיקה" וההופעות היו המוקד, אבל מהות העניין נמצאה ברצון לתנועה. החברים שלנו היו בדיוק כמונו: בני גיל עקום, מלאי אקנה ורגשות מודחקים, תלמידי אומנויות מסכנים תקועים באמונה שלא יכול להיות גרוע יותר - שלא לדבר על זה שהיכולת להדחיק באופן מוחלט כל חלקיק אחריות תרמה מאוד. מוקפים באנשים האלו, השאיפה היתה לעשות משהו אנושי וחברתי, דבר להיתלות בו בתקופה בה אין במה להיתלות, והכל ריחף בריק המשונה שבו מרחפות כל שנות גיל ההתבגרות. אז התחלנו לכתוב שירים בלי תוכנית מובהקת בציפייה שמשהו יקרה, מה שתאם את התקופה בהתחשב בזה שכולם חיכו שמשהו יקרה.

    3.jpg

    בסוף ההופעה האחרונה של בונז'ור, אפריל 2014. מימין: רועי רונן, עיליי אשדות, ברק סוריאן, עמרי קרן. צילום: אילי פארי

    היינו טעונים בביטחון מוגזם שגבל בחוצפה והושתת בעיקר על היעדר ניסיון מוחלט. עמרי קרן היה גיטריסט עילוי עם חוש הומור של ילד בן שש על קטמין; או ברק סוריאן, מתופף שעבר דרגות וסוגי ביזריות עם הזמן ובכל זאת נשאר הגורם השפוי בהרכב. אני הייתי לא מפותח, מטומטם חברתית, ועצוב באופן הגנרי והסתום שבו ילדים בני 14 יכולים להיות עצובים. סביר להניח שזה לא היה עובד אחרת. המוזיקה הייתה "אימו": הגדרה שהתעוותה עם הזמן, ומוצאת את השורשים שלה בגל אמריקאי מתחילת שנות התשעים ששם דגש על קתרזיס ויהי מה. הלהקה קפטן ג'ז, לדוגמה, שהיו מפרקים בתים ומיתרי קול מתוך רצון דחוף להביע משהו שהיה לא מובן, אפילו בעיניהם. סאונד של התרסקות, פיזית ונפשית. ההשפעה עלינו הייתה ברורה - השירים היו באנגלית, חלקית מתוך כבוד למסורת שממנה באנו, וכמובן שגם כי בגיל 14 הפחד לחשוף רגשות אנושיים אמיתיים היה גדול מנשוא (למרות שהיה ברור שכולם הבינו מה אני אומר בכל מקרה).

    מיד לאחר שבונז'ור הגיחו לעולם, הוקמו שלושה הרכבים אחרים שהיוו את מהות העניין: היט דה פיג'ן בוי, שהוציאו דמו יפהפה ושכוח אל, ובזמנם הפנוי היו מעלים קטעי וידאו לדף הפייסבוק שלהם שנעשו מוכרים יותר מהמוזיקה עצמה; קאונאשי, שההוצאה היחידה שלהם עלומה כל כך שקל לשכוח שהיא התקיימה בכלל; לונהמור, שאולי לא הוציאו אף חלקיק מוזיקה אחד לעולם, אבל זה לא מנע מחצי מהמכרים שלי להסתובב עם חולצה שלהם, הזכר היחיד למשהו שבקושי היה (למרות שזו באמת חולצה יפה). האנשים האלו לא היו צריכים להיות חברים מראש כדי למצוא איזושהי אחדות ונחמה - אדם שסוחב איתך מגברים נהיה חבר; אדם שמחזיק לך את הסטנד מול הקהל המתפרע נהיה חבר; אם היית אומר שהמוזיקה "נשמעה טוב" גם כשהיא נשמעה כמו אשמדאי מתועל דרך ניאגרה מוגברת, סביר להניח שהיית חבר.

    הרגשנו שלא היה לנו איפה להופיע וזה לא היה רחוק מהאמת. גם כשהיינו יוצאים מהעיר, היו מעט מאוד מקומות בהם באמת היה אפשר לנגן. בהתחשב בזה שאפילו לא היה לנו איך לצאת - עם כל כך הרבה ציוד, כל כך מעט שנים ואפס רישיונות - החלטנו שנופיע בכל מקום שבו נוכל. היה הלך קבוע לארגון ההופעות: בררנו את הליינאפ אם רק על פי הזמינות של כולם ואירגנו ספליט - מונח שמתייחס להוצאות שמכילות שירים ממספר להקות, שבו השתמשנו בשגגה להופעות מרובות-להקות - כי היינו אדישים ומטומטמים. פתחנו צ'אטים בפייסבוק שהתחילו בלוגיסטיקה שנוגעת לציוד והסתיימו בטרור מילולי על כל פניו - למשל, "מה המקשים באלדר סקרולז?", שנשאל בהיפר-הומור, מהמשפטים היותר נהירים. היתה אווירה של חופש מוחלט - אף אחד מאיתנו לא עבר את כיתה י', והיה נדמה שיכולנו לעשות כל מה שרצינו. ניכסנו פיסת עולם לעצמנו. כמובן שמנקודת מבט חיצונית זה הדגיש את היותנו ילדים ממזרים חסרי כבוד, מה שבעצם היה הדבר היחיד שהחזיק את הקהילה הזו והשאיר אותה חיה. אחרי ההכנות הבסיסיות, היינו עושים סבב תחינה - ניגשים לכל אחד או אחת שהיו זמינים בייאוש המעצבן המתאים לילדים בגיל הזה, בתקווה הצנועה שיתנו לנו סלון או גג ובידיעה שכנראה נשמיד אותם לחלוטין.

    גם ידענו שהמשטרה תבוא, אבל במהרה זה נעשה חלק מהותי מהעניין, הסכנה שבדבר. אלו היו רק הופעות, אבל משהו בחתרנות-דיאט הזו גרם להכל להרגיש חי יותר. המוזיקה היתה אמצעי. התכלית היתה ההופעות, שלקראתן לא רק הלהקות התאגדו אלא גם כל נער גוש-דני מבולבל שהתעניין. מודיעים לשכנים שבועות מראש, תולים ניירות על בניינים בהם היינו מזייפים מסיבות ימי הולדת ומתפללים שהשכנים החרדים לא ימוטטו הכל ומפנים את הבית ומטהרים אותו מכל פריט שעשוי להיגנב או להישבר, כי בגיל 14 האלכוהול פוטנטי הרבה יותר. ביום ההופעה היינו מארגנים את הכלים, וכל מה שנשאר לעשות היה לדבר על מה לא עד שמגיע הזמן להתחיל לנגן. אלו הדברים שאפיינו את אותה התקופה. לנדב את הבית היתה מצווה שמימית, דבר שעשה את הרשת האנושית הזו לכמעט דתית. היינו סוחבים ציוד במכוניות של ההורים, באופניים, ברגל ובמה שנדמה כיגונו של העולם כולו, ואנשים היו מגיעים להופעה אחד-אחד והיה נדמה לרגעים שאלו לא היו הופעות אלא מסיבות חטיבה מביכות, לא שונות מאלו בסרטי הכיתה של בתי ספר פריפריאליים.

    אבל בהופעות היה כאוס. בקבוקים וצעצועים הושלכו לאוויר תחת מזגן שמקרר סלון חנוק ומלא בילדים שצועקים את השירים אם רק לשם הצעקה, ממלמלים את הבין לבין באדיקות - עוד אחד מהטקסים שהדגישו את הדתיות שבדבר, ואולי מתחת לכל הבלבול וההמולה אלו באמת היו חוויות דתיות. אני זוכר מישהי גובה כסף באלימות מנערים מסכנים בני 14, ביניהם החברה שלי לשעבר, אבודה בשאון. אני זוכר את רועי רונן, הבסיסט שלנו, תקוע מעל הקהל ולא מסוגל לרדת. אני זוכר כשמישהו ניגש למיקרופון לספר בדיחה בזמן שאני מכוון את הגיטרה בקושי רב, או את קאונאשי מופיעים בתחפושת בחדר אירועים בבניין ברמת אביב שלו קראנו "העומר אדם". הסאונד היה באמת דוחה, היה הרבה מאוד רעש. הקהל מול הלהקה, הקהל על הקהל, ועוד הפרות סוטות של מוסכמות הופעה למיניהן - הוכחה מושלמת ל-"להקה/הקהל" כפלינדרום, שני הפכים שמשלימים אחד את השני ויוצרים ישות בלתי נפרדת.

    2.jpg

    אני על קהל באחוזת זרצקי, יוני 2013. צילום: רן הירש

    החברות השאירה את זה בחיים - האנשים שהיו שרים את כל המילים לשירים שלא יצאו לעולם, והאנשים שנעשו חברים רק כי אהבו את המוזיקה באופן מספיק טהור. היה טורניר כדורגל של הסצנה, שבו היט דה פיג'ן בוי ניצחו 14-2 והמתופף שלנו ברק זכה בחולצת תופים מבר המצווה של רועי. שמות הלהקות נכתבו בצחוק על קירות וכרזות בבתי ספר. היה הרבה יופי בהתחברות הבלתי נמנעת שבארגון משותף, והנכונות בלתת בית או לתת יד, שהיו הרבה יותר מסתם בית או סתם יד. כל הלהקות התפרקו מאז, ואנחנו בבונז'ור הספקנו כבר להתאחד. ככל שהזמן חולף, והדברים האלו נעשים לזיכרונות רחוקים יותר ויותר, מה שמחלחל ומהדהד הוא הנכונות האנושית - הרצון לעשות טוב ולהתהוות בטוב בידיעה שזה עשוי להיות כל מה שיש לנו. וזו אכן תקופה שנאבדת לאט בזמן, מונצחת בסרטונים ותמונות, בהם נזרקות ביצים ונשברת דלת הכניסה לבניין של שגריר הטראפ יאנג הפנר, או שמגיעים שוטרים וריטלין מוסנף באחורי הקהל בזמן שילדות בנות 14 רצות לשירותים להקיא דם.

    משונה לחשוב, ועם הזמן זה נהיה משונה יותר ויותר, אבל זה באמת קרה. הפראיות והמוזרות של החיים, שנעשו יותר ויותר דחופים ככל שגיל ההתבגרות הכה חזק יותר ויותר, דחקו ביצירה, שהרגישה לאט לאט כמו המוצא היחיד. זה הרעיון שנשאר מהתקופה הזו: הידיעה שישנה יכולת לשמר איזה דחף נעורי ובלתי נלאה, גם כשמתבגרים לתוך הוויית האינדי שבה נדמה שהמקום היחיד שנשאר לנגן בו אחרי לבונטין 7, הצימר והמזקקה זה מרתפים בקיבוץ מגידו או בחצר של סבתא שלך בגני תקווה. היופי בעובדה שדבר שכזה קרה בגיל כזה צעיר הוא לא שזה "קוּל" או מרשים, אלא שזה מוכיח שברגע שזה נוגע לרצון האותנטי ליצור - משמע, תשוקה אמיתית, זו שמניעה את הכוכבים וגורמת לך לבכות מפרקים מסוימים של "בנות" - מגיע כוח שמסוגל להתעלות על כל מקום ועל כל זמן. בין אם אתה בן 14 ומרגיש שכל העולם נכון לקראתך, ובין אם אתה בן עשרים ומשהו ומרגיש אבוד בסצנה שנדמית מנוכרת ונעולה - נראה שאותו הכוח נמצא שם לנצח.

  • אינטרו 72: DICATUTRA - כמו נפילה חופשית מגובה רב

    צילום: ירדן דהן

    פעם, כשנוגנו ברדיו שירים מרגשים ובלתי מזוהים, מאזינים היו מתקשרים לתחנות ומבררים מי שר אותם. מסתבר שגם היום זה יכול לקרות. קיבלתי פנייה מפתיעה מהמאזין יותם גלפז ששמע את סוף התוכנית שלי ברדיו הבינתחומי ורצה לברר עם איזה שיר סגרתי אותה, שיר שיש בו קול עמוק של גבר ששר בעברית מעל ביט אלקטרוני אפל וניסיוני. מערכת הזיהוי האוטומטית של הרדיו לא זיהתה אותו, כך שכל כך שמחתי שמישהו טרח לשלוח לי הודעה ולברר מה המוזיקה. אז השיר המדובר הוא "1995" של DICTATURA, צמד סינת'פופ טרי מחיפה. אי פי הבכורה שלהם יצא לאחרונה בבנדקמפ וגדוש בסינתיסייזרים עוטפים ואותו קול עברי ועמוק. בואו נגלה מי עומד מאחורי המסתורין הזה.

    1. מי חברי הלהקה?

    נאר וינליף (50) ואלון גינת (25).

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אלון מחיפה ונאר היגר מתל אביב. נפגשנו בערב רנדומלי בסירופ והתחברנו די מהר. אחרי שנתיים בערך התחלנו לנגן יחד.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    סינת'פופ ישראלי מודרני. מוזיקה רקידה וטקסטים בעברית בעלי משמעות.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    אנחנו באים מקצוות שונים והרצון המקורי להוליך היה חזק. הגענו להבנה מוזיקלית אחד של השני, תוך כדי שמירה על הפנטיות האישית של כל אחד מאיתנו. שנינו דיקטטורים עמוק בפנים. זה התאים מאוד.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מוזיקה מרגשת לזוז איתה, טקסטים בעברית שיחדרו ויגעו במאזינים, עם דגש על דרמה ואווירה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    אלון הוא סטודנט לחקלאות וכלבויניק. נאר עובד בהפקות אירועים והוא אומן רב תחומי.

    7. ממה אתם מושפעים?

    חיפה, הסקלה שנעה בין נויז לדיסקו, אסתטיקה, מוזיקה עתיקה, זמרות ג'אז, אלקטרוניקה מוקדמת וכו'.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    נאר: Ella Abraça Jobim - Ella Fitzgerald Sings the Antonio Carlos Jobim Songbook

    אלון: The Gun Club - Mother Juno

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    נאר: לא מוחק לאיש את היצירה, גרועה ככל שתהיה.

    אלון: שולי רנד - נקודה טובה, אהוד בנאי - ענה לי, גבע אלון- days of hunger וכל דבר שאריק קלפטון עשה.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    דפש מוד. כי הם פשוט מדהימים ואנחנו מעריצים.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    נרצה להוסיף שאנחנו לא מקדמים אידאולוגיה, לא פוליטיים, לא פונים לקהל יעד מסוים ולא מעבירים מסרים. היצירה שלנו באה מסקרנות, אינדיבידואליות ודחף לפעול.

  • אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן

    הינום. צילום: איתי פלד

    בחמישי בערב התקיים פסטיבל אינדי סיטי בירושלים. הגעתי עם שני חבריי, והופתעתי לגלות שכבר בשעה שמונה וחצי בערב, שעה די מוקדמת ליציאה, האזור שבו התקיימו ההופעות היה עמוס באנשים צעירים ומבוגרים כאחד שבאו לרקוד, לצפות ולהאזין להופעות. זו כבר השנה השביעית שמתקיים הפסטיבל בעיר, והוא ממשיך להשתבח עם הזמן.

    ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

    ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

    לירון עמרם

    מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

    הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

    ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

    מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

    כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

    עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד

  • בחזרה לדיסקמן: 20 שנה ל-"Around the Fur" של Deftones

    השנה היא 1997. אני בכיתה יב', אאוטסיידר בן 17 מהרצליה הצעירה. אין יותר מוזיקה טובה באמצע היום ב-MTV, אז אני מתכנת את הוידאו להקליט בשעת לילה מאוחרת את התוכנית "Superock" בהנחיית המגה-בייב הגרמנייה Julia Valet. קליפ אחד בתוכנית תופס לי פתאום את כל ההוויה בין מרילין מנסון לקורן. רואים בו להקה שמנגנת על פלטפורמות צפות באוקיינוס בזמן שכרישים שורצים במים. ריף כבד וקליט שאפילו אוהדי כדורגל יכולים לשיר דוחף את השיר קדימה והתופים מתגלגלים בלי הפסקה עם חתיכת סנייר מתוח. בס סליזי מתפתל לידם ומדי פעם מפציע שטיח אלקטרוני של צלילים משונים. מעל הכל הסולן שר בקול שמתחלף בין מתיקות מרוחה לקוצניות אגרסיבית עם פזמון שכאילו נכתב בשבילי " I think god is moving it's tongue / There's no crowd in the street / And no sun in my own summer". אני דואג לתפוס את קופסת הקרדיט בסוף הקליפ ורושם לעצמי בראש: Deftones עם "My Own Summer (Shove It)" מתוך האלבום "Around The Fur". חרשתי את האינטרנט והצלחתי למצוא כמה MP3-ים מהאלבום באתרי warez בין הורדות לא חוקיות של משחקים ופורנו, וכל כך אהבתי את מה ששמעתי שנסעתי לתל אביב לקנות את הדיסק בחנות סופר זאוס. מאז הוא הסתובב לי בדיסקמן במשך שנים.

    הלהקה שנתפסתי עליה היא חמישייה שהוקמה ב-1988 בסקרמנטו, בירת קליפורניה. אלבום הבכורה של דפטונס "Adrenaline" יצא רק ב-1995 והציב אותם בתור להקת נו-מטאל עם מוזיקה שהושפעה מרייג' אגיינסט דה מאשין, פנתרה וגנגסטה ראפ מהחוף המערבי - כביכול התמהיל הסטנדרטי להרכבי מטאל-אלטרנטיבי של אותה התקופה. אבל ב-1997 דפטונס עשו קפיצת חלל עם "Around The Fur", אלבומם השני שאמור כביכול להיות אלבום המשבר ובעצם השאיר את כל הקולגות מאחור והעיף עליהן אבק כוכבים. מי שעזר להם לבנות את המנוע הוא מפיק העל טרי דייט שעבד עם פנתרה, אם כי דפטונס ביקשו ממנו לא להישמע כמו פנתרה. פרדוקסלי? אולי, אם כי זה הפרדוקס שחולל פה את הקסם.

    האייטיז חזרו לאופנה בתחילת שנות האלפיים, אך בניינטיז הם היו לגמרי פסה. ובכל זאת חברי הלהקה הודו בגלוי שהם ממש אוהבים את הקיור, דפש מוד ואפילו דוראן דוראן - למעשה הם השתתפו באלבומי טריביוט לשניים האחרונים. שומעים את זה במיוחד בקולו של סולן דפטונס צ'ינו מורנו שיכול להיות מלודי כמו סולן דוראן דוראן סימון לה בון או מלנכולי כמו סולן הקיור רוברט סמית', כמו שהוא יכול להכנס להתקף חרדה של צרחות כמו פיל אנסלמו מפנתרה - וכל זאת בשיר אחד. גם הרבה לפני שהשוגייז חזר לאופנה, הגיטריסט סטיבן קרפנטר לא רק ידע לכתוב ריפים רוצחים בסגנון דיימבאג דרל מפנתרה, אלא גם לבהות בנעליים כמו קווין שילדס ממיי בלאדי וולנטיין. היום בעידן של פוסט-מטאל ובלאקגייז זה נשמע מובן מאליו, אבל ב-1997 כשציפו מהמטאל שלך להיות קשוח ואגרסיבי וכל סטייה אמנותית שמאלה גרמה לך להראות כמו לפלף, זה מראה על וואחד קוחונס.

    המשנה האקלקטית הזו פרוסה מההתחלה ועוד הסוף ב-"Around The Fur". זה נפתח כאמור עם הלהיט "My Own Summer (Shove It)", שיר שנכתב באולפן כשהגיטריסט קרפנטר היה מסטול רצח. קטע הנושא "Around The Fur" הוא לא רפרנס מיני כמו שנהוג לחשוב, אלא תיאור של מורנו למוזיקה של הלהקה, העור שתמצאו אם תלכו מסביב לפרווה של חיה, לצד השני. הוא נפתח עם תיפוף פ'אנקי וקולות של נשימה ונכנס בפזמון לסערת ריפים וזעם בזמן שמורנו מתחבט "Speak, I don't get it / Should I ignore the fashion or go by the book / I don't want it / I just want your eyes fixated on me" וזולג אחר כך לתוך סי-פארט טריפ הופי עם צלילי רקע של רוחות רפאים תודות לדי ג'י פרנק דלגאדו, הדפטון החמישי. פסגת האלבום היא מאסטרפיס של הלהקה, הניינטיז והמטאל בכלל "Be Quiet And Drive (Far Away)" - מעל לחמש דקות של קירות רעש נוטפים מסוכר נוזלי, שיר שמתפתח לאט ועושה חשק לצאת למרחב ולעולם לא לחזור. ברגע שחשבתם שמיציתם, מגיע "Headup" עם ריף בגודל של גודזילה שאפילו מיוז אוהבים לעשות לו קאבר בהופעות. דפטונס מארחים פה את סולן ספולטורה מקס קאבלרה לדואט שטני וצרחות "Soulfly!" (מפה הוא קיבל את השם ללהקה שלו) וכל הכאוס המסודר הזה מסתיים בפנייה חדה לתוך ג'אם פוסט-רוק אווירתי. האלבום נגמר עם "MX" (בלי להחשיב את קטע הבונוס בסוף) איפה שדפטונס מארחים את אשתו דאז של מתופף ההרכב אייב קאנינגהאם בסוג של שאלה-תשובה כתגובה לליריקה של מורנו "Let me think (think about what?) / About girls (and what else) / And money and new clothes (and what do it get?)". האירוח והפינאלה הרשמי של האלבום מאוד סימבולי, כי בעולם של מטאל מצ'ואיסטי דפטונס העזו להראות את היין ליאנג, להוציא את הצד הרך הנקבי שלהם כמו שהם הוציאו את הגברי הקשוח, שילוב שמאוד התחברתי אליו.

    הרבה דברים עברו עלי מאז 1997 והטעם המוזיקלי שלי עבר מלא תהפוכות. נו-מטאל היה לגמרי חלק מהמסע הזה, אבל בזמן שלשמוע אלבום של קורן או לימפ ביזקיט מרגיש נוסטלגי וכבר לא רלוונטי למקום שאני נמצא בו היום, להכניס את "Around The Fur" בחזרה לדיסקמן מרגיש רלוונטי ואמוציונלי כתמיד. הם הוציאו מאז עוד שישה אלבומים לא רעים בכלל, אם כי "Around The Fur" היה הרגע הדפניטיבי של הדפטונס, הזמן שבו הם עשו טרנספורמציה למי שהם היום ושינו לפחות לבן 17 אחד את החיים.

  • יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה

    צילום: עידו שחם

    על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.

    ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

    גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

    איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי