קותימאן אורקסטרה במועדון התיאטרון: עד 6 בבוקר

מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון נראה שהאולם הגדול התמלא לאטו בזמן שהמופע כבר היה אמור להתחיל. אבל לקותימאן והאורקסטרה לא היה מה לדאוג: כל 1,000 הכרטיסים כבר נמכרו. כשעברתי בכניסה מספר דקות קודם לכן, ראיתי כמה אנשים מתחננים בפני המוכרים בקופה שיבדקו אם נשארו במקרה עוד כמה כרטיסים, מסרבים להשלים עם העובדה שאת ההופעה הזאת הם כבר פספסו. נראה שלעוקבים של קותימאן יש פשוט נטייה קלה לאיחור.

המילה עוקבים אינה מקרית. קותי קיבל תשומת לב בזכות "Thru You", פרויקט רשת שהפך עם הזמן לשני אלבומים מלאים. קותי חתך, ערך, ומיקסס עשרות אם לא מאות קטעי יוטיוב לשירים חדשים פרי יצירתו. האלבומים הללו, וקטעי הוידאו שלהם ביוטיוב, יצרו לקותי שם של יוצר מהפכן שמאתגר את הפלטפורמה, ועל הדרך גם את התפיסות המקובלות לגבי מהי יצירה ולמי היא שייכת. אך "Thru You" הוא רק צד אחד במטבע של קותימאן. הצד השני, והמעניין יותר לדעתי, הוא המוזיקה שקותי מלחין ומפיק בשיתוף עם האורקסטרה שלו: Fאנק מתובל מסאלה שקותימאן ערבב מאפרו-ביט, ג'אז, רגאיי, פסיכדליה, ומעט צלילים ערביים.

קותימאן עשה את דרכו לתל אביב כל הדרך מקיבוץ צאלים, שם הוא גר ויוצר, כדי להשיק את האלבום החדש "6AM". בתכלס, הוא פשוט בא לנגן לנו "עד 6 בבוקר, ומי שלא נשאר לא חבר" כמו שהוא אמר בהתבדחות בחיוך ממזרי ומקסים בפתיחת ההופעה. וזה כל העניין—מהרגע הראשון של ההופעה מרגישים שכל אחד מנגני האורקסטרה המוכשרים פשוט בא ליהנות איתו מערב של מוזיקה, שמחים שיש להם כרטיסים לשורה הראשונה לצפות בקסמים אחד של השני: ספי ציזלינג (חצוצרה) רקד לגרוב הבלתי נגמר של אמיר ברסלר (תופים), אלרן דקל (גיטרה) התענג על נשיפות הטירוף של אייל תלמודי על הסקסופון, קרולינה ושלומי אלון (סקסופון) לקחו אחד את השני לגבהים חדשים, ואדם שפלן (גיטרה ושירה) התיישב על הרצפה ואיבד את עצמו לתוך הצלילים הפסיכדליים של קותי. האורקסטרה עשתה אורגיה מוזיקלית על הבמה. הגרנדיוזיות בצלילים שהם הפיקו התאימה באופן מושלם לתקרה הגבוהה של ההיכל ונתנה לקלידים החלליים של קותימאן לרחף בין בועות סבון שהופרכו לאוויר, תאורת לייזר פסיכדלית, עשן סמיך שנמזג מהבמה, ועשן ירוק שעלה בכל פינה באולם.

נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

הסט ליסט החכם השאיר את הקהל תזזיתי לאורך כל ההופעה. אפשר לחלק בגסות את השירים שקותי מלחין לשני סוגים: קטעים ארוכים במיוחד ואינסטרומנטליים ברובם, ושירים עם מבנה ברור ואופי להיטי מובהק. הראשונים הם קטעי צלילה. הם מתחילים לרוב עם ליין Fאנקי ולאט לאט מתפזרים לתוך ענן אימפרוביזציה שקל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו. קותימאן מודע לכך, וכשהוא הציג את הקטע "סלוף", הוא הודיע לנו שאם לא נזוז איתו, בהתאם לשם השיר הוא עלול למעוך אותנו לפיתה. ואכן, כשזזנו עם "סלוף", "צ'יטה גויאבה", ו-"ספייס קסאבה", הצלילה היתה נעימה וסוחפת, הצלילים השונים חדרו לכל נים בגוף והזיזו אותו מכוח האינרציה—ובכל פעם שכבר חשבתי שאנחנו מתחילים לצלול עמוק מדי, קותימאן משך אותנו חזרה למעלה לקחת אוויר עם אחד מהלהיטים מהאלבום החדש.

קרולינה עלתה לבמה בערך חצי דרך לתוך המופע, כדי לבצע בדיוק את אותה התרעננות מהצלילות העמוקות. כאן אני צריך להתוודות—אני לא מעריץ גדול של קרולינה. הצווחנות הקלה בגוון הקול שלה תמיד הציקה לי מעט. אבל האנטגוניזם הקל שהיה לי החל להתפוגג לאיטו ב "I Think I Am" מהאלבום החדש, והתמוסס לגמרי ב-"Trumpet Woman" בו קרולינה הותירה את הקהל נדהם עם חיקוי מדויק של חצוצרה, ואלתור שלא היה מבייש את ספי רמירז שבהה בה בהלם או אפילו את מיילס דיוויס. אם היה אדם אחד שלא עמד על הרגליים בשלב הזה, קרולינה הקימה גם אותו והרימה לו את הידיים לאוויר בביצוע אנרגטי ל-"Music Is Ruling My World" שנדבק לי לראש עוד זמן רב לאחר המופע, מפזז לצלילי ה-"פה פה פה פה" של כלי הנשיפה.

קרולינה - Music is Ruling my World

קרולינה: מוזיקה שולטת בעולמה

ייתכן שחלק מאותם עוקבים שהגיעו להופעה בעקבות "Thru You" יצאו מאוכזבים כשקותי לא ניגן אף לא שיר אחד מהפרוייקט, ואולי גם שההבטחה להישאר עד 6 בבוקר הייתה רק הלצה. אני דווקא מבין את הבחירה הזו של קותי. לנסות לשחזר עם האורקסטרה שירים שהבסיס שלהם מתחיל מיצירה של מישהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי ויפספס לדעתי את הרעיון של הפרויקט. בעיני אם הייתה בעיה בהופעה היא הייתה אחרת. קותי אמנם הוציא אותנו מההיכל עם הראש בעננים, וביום שאחרי עוד מצאתי את עצמי מזמזם שר ורוקד קטעים מדבקים מהמופע, אך אף אחד מהם לא הגיע משירים מהאלבום החדש—למעט "She's A Revolution". השירים החדשים, למרות הכוח הלהיטי שלהם, לא הצליחו להשאיר עלי רושם מיוחד. הם נשארו כמרענני חך בלבד בין מנות ה-Fאנק הגדושות והעמוקות שקותי ייצר על הבמה. הוא הוסיף גוונים חדשים לפלטת הסאונד באלבום החדש, אך לפחות מהמופע יצאתי עם הרושם שלא מדובר בשבילו בצעד משמעותי קדימה כמלחין ומפיק, אלא המשך עבודה בתחומים שהוא כבר חרש היטב בהקלטות הקודמות, והשחזה קלה של יכולות ההפקה. נראה שהאמירה של קרולינה במהלך ההופעה כי "6am" הוא "פיס שאתם חייבים בבית, כמו מקרר" היא מעט מוגזמת. לי הרגיש שהוא בסך הכל עוד אלבום שיהיה נחמד להאזין לו מפעם לפעם.

התגובות סגורות.