פוסטים מתויגים עם אינדי רוק

  • בכורה: Vini Vicious - Ä

    אם אתם רוצים להיות רוקרים קשוחים, פשוט תוסיפו את אומלאוט המטאל לשמכם. אומ-מה? אומלאוט! שתי הנקודות הקטנות שהסקנדינבים והגרמנים אוהבים לשים מעל אותיות אהו"י ורק הם יודעים איך לבטא. Queensrÿche, Motörhead, Mötley Crüe - כולן שדרגו את שמן עם אומלאוט אפילו שהלהקות מגיעות ממחוזות אחרים בעולם. אין אמנם תוספת של אומלאוט בשמו של הרכב האינדי רוק המקומי Vini Vicious, אך הם כן שמו אותו באי פי הבכורה שלהם שנקרא בפשטות "Ä", כאילו לתאם ציפיות עם המאזין התועה שיגיע אליו במקרה בסאונדקלאוד. הכרתי כבר את חגיגת הריפים של "Sun King" ומרוץ הפוסט-פאנק של "Potion" מהאי פי, ועכשיו התוודעתי גם לקטע הפותח "Ether" והקטע הסוגר "Follow Me" שממשיכים את הקו הרוקיסטי אך חוקרים מקצבים קצת יותר פ'אנקיים, סטייל פיית' נו מור המוקדמים. אם מהדורת השבט השטנית נקודת הג'ק של ג'קי שרגא ומני אבירם היתה עוד רצה ברדיו, האי פי הזה בטח היה מככב שם לצד קטעים חדשים של At the Drive-In והאלבום האחרון של מטאליקה. אבל היום שהשבט הזה מפוזר ברחבי הרשת, אולי "Ä" יאחד אותו לאיזה סשן הדבנגינג רציני וצפצופי אוזניים במרתף אפלולי בעיר.

  • בכורה: קרוקודיל פופולאר

    רוקרים בדרך כלל אוהבים לספור עד ארבע, גג עד שמונה, אך אלבום הבכורה של קרוקודיל פופולאר נפתח עם ספירה לא שגרתית של תשע - מן הצהרה ספיינל טאפית שכזו שהם רוצים לקחת את זה צעד אחד הלאה. חבל שהחומרים המוקדמים שלהם הוסרו מסאונדקלאוד, כי אז הייתם שומעים שההפקה שודרגה, כתיבת השירים הושחזה והלהקה מריחה מיותר רוח נעורים: "Loko" לוקח את בירבורי הרוק הישראלי של חיה מילר ז"ל לאנגלית; "Pitt" שואל את הריף מ-"Nobody Move, Nobody Get Hurt" של We Are Scientists ולוקח אותו למקום יותר מטורלל; ו-"Evil" מאט פתאום את רכבת הגיטרות לקראת תחנה של דיכאון ודיסוננס. למעט הקטע האחרון "בום חזק", קרוקודיל מהמרים נגד הגל העברי והולכים על אנגלית במבטא ישראלי קליל מה שדווקא תורם לחספוס ולדחיפות. הקולות מתחלקים בין מיכאל לירן לטל שטיינברג. אני לא יודע מי מהם שר בקטע "9-5", אבל מי שזה לא יהיה התשוקה והנירוטיות שיוצאת מגרונו בזמן שהוא הולך ומאבד את זה נשמעת לגמרי אותנטית. קרוקודיל שוחים לצד חבריהם לביצה כמו I Was A Bastard ורגל סברס, להקות שגדלו ככל הנראה על תחיית הרוקנרול של תחילת שנות ה-2000 ומסרבות לתת לו לחזור לקבר, עם קולגות מהגולה כמו Parquet Courts והדהודים מנושאי המגבעת והפיקסיז. תהיו בטוחים שהקרוקודיל הזה יהיה פופולאר על במת האינדינגב ומאחורי העמוד בלבונטין, יש להם את הגיטרות העקמומיות והמלודיות והאנגסט בשביל זה.

  • Mitski בראיון: "אני מזדהה עם חוסר הזדהות"

    צילום: Ebru Yildiz

    אני לא בטוח שהמוזיקה של Mitski מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הדמות שמאחוריה. כן, הגיטרות המלוכלכות באלבום "Puberty 2" סיפקו לי את מנת הרוק שהייתי צריך ב-2016, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את קולה של מיצקי ביניהן. הקול הייחודי והטקסטים שמתעסקים במשברי זהות אישיים בצורה כל כך חשופה וכואבת הם אלו שהפכו את מיצקי לאחת מגיבורות האינדי של השנה שעברה, ולאחת מהמוזיקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע. היא מגיעה להופעה בבארבי ב-18.2, אז תפסתי אותה במייל לראיון על האלבום הסופר-מוצלח "Puberty 2", על יפן ועל המשמעות של להיות מבוגרת.

    "Puberty 2" מכיל רגעים אינטימיים שבהם הקול שלך נמצא בפרונט, לעומת רגעים שבהם הוא טובע בתוך חומות של גיטרות רועשות. עם איזה סאונד את מרגישה יותר בנוח לשיר?

    כל זה קורה מאוחר יותר בזמן המיקסים. כשאני מקליטה שירה הכלים נמצאים באותה עוצמה של ווליום, והתוצר הסופי לא משפיע על הביצוע שלי.

    בעטיפה של האלבום את עומדת בשדה והפנים שלך צבועים בלבן. האם זאת עוד התייחסות לנושא הגזע שנגעת בו גם בקליפ לשיר "Your Best American Girl"?

    לא, הושפעתי בעיקר מ-Butoh היפני (סגנון ריקוד, י"א) ועוד אמנויות במה מסורתיות שבהן האמנים צובעים את כל הפנים בלבן. בכך שצבעתי את הפנים בלבן, אבל רק חלקית ולא בכשרון רב, רציתי להראות שאני שייכת מרחוק למוצא הזה, אך לא מיומנת בו ולא מתמצאת בחלק גדול מהמסורת.

    נולדת ביפן, ולאחרונה הופעת שם לראשונה כמוזיקאית, יותר מעשור לאחר שהיית שם בפעם. איך זה הרגיש לחזור, ומה עשית בזמן שהיית שם?

    זאת הייתה הופעה מאוד מרגשת בשבילי, בגלל שבפעם האחרונה שהייתי שם הייתי רק חובבת מוזיקה חולמנית שעדיין לא עשתה את הצעד כדי להפוך לאמנית אמיתית. זה הרגיש כמו סוג של שיבה הביתה אחרי שיצאתי והתאמנתי והוכחתי את עצמי כמבוגרת. בזמן שהייתי ביפן נהניתי לעשות את הדברים הרגילים שבסופו של דבר אתה הכי מתגעגע לעשות כשאתה עוזב לכל כך הרבה זמן, כמו ללכת לחנות ספרים ולחנויות נוחות, או לאכול את האוכל המקומי. גם ביקרתי בכמה מקדשי שינטו, לא בגלל שאני דתייה, אלא בגלל שהם יפניים באופן מובהק ואי אפשר למצוא אותם בשום מקום אחר.

    ברכותיי על השיר "Your Best American Girl" שהגיע למקום השני ברשימת השירים הטובים ביותר של שנת 2016 ב-NPR! איזה מוזיקה חדשה הכי אהבת השנה?

    נפלתי לרצפה מהיופי של האלבום "A Seat At The Table" של Solange.


    אחד מהשירים הכי כובשים באלבום החדש שלך, לדעתי, הוא "My Body's Made of Crushed Little Stars" בו את מקבלת את העובדה שאת תמותי יום אחד, ומנמקת את זה בכך שאת "עובדת טוב יותר תחת דדליין". האם זאת המשמעות של התבגרות בעינייך? לקבל את העובדה שהחיים קצרים ושאת רק חלקיק קטן מיקום הרבה יותר גדול?

    אני חושבת שלהפך - זאת המשמעות של להיות מבוגר בעיניי. אני חושבת שילד עדיין לא מבין עד הסוף שהוא הולך למות, וטינאייג'רים חושבים שהם אלוהים. אני חושבת שברגע שאתה הופך למבוגר אתה מתחיל להבין כמה החיים באמת קצרים אך יקרים.

    אפרופו השיר הזה, את מתכוונת לבקר בירושלים או במקומות ספציפיים אחרים בישראל?

    לצערי, כמו עם כל המקומות שאבקר בהם במסע ההופעות, אני לא חושבת שאהיה שם מספיק זמן כדי באמת לראות אותם, ומה שאחווה יהיה מוגבל למה שנמצא מסביב למקום האירוע.

    תמונת הקאבר שלך בפייסבוק מכילה את שם האלבום שלך בפונט של הסדרה "Stranger Things". זה מתאים מאוד לשם האלבום, שנשמע כמו שם של סרט גרוע מהאייטיז. עד כמה עולם הקולנוע והטלוויזיה משפיע על המוזיקה שלך?

    אני חושבת שלקולנוע וטלוויזיה יש השפעה עמוקה על העבודה שלי, אבל אני לא לגמרי מבינה אותה עדיין. אני אף פעם לא מנסה במכוון לדמיין מחדש את מה שראיתי על המסך, אבל אני מושפעת מאוד בקלות ממדיה ומהדברים שמסביבי, ואני צופה בהמון סרטים.

    הוצאת ארבעה אלבומים בחמש שנים, שזה קצב די מרשים. את כבר חושבת על האלבום הבא?

    כן!

    הגעת לנקודה בקריירה שלך שבה את זוכה ליותר הכרה והערכה על המוזיקה שלך. האם זה שינה משהו בהתפתחות שלך כמוזיקאית במובנים של כתיבת שירים, הופעות וכו'?

    זה לא השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה הפך אותי לעסוקה יותר, ואת המקומות שבהם אני מופיעה לטובים יותר.

    בתור ילדה שעברה בין כל כך הרבה מדינות עם ההורים, האם קל לך יותר לצאת למסע הופעות נרחב, במיוחד מחוץ לארה"ב?

    מסע הופעות דורש מאמץ מכל אדם עם גוף אנושי, אבל אני כן חושבת שזה עוזר שאין לי את רמת החיבור לקרקע שלרוב האנשים יש. אנשים בדרך כלל יוצאים למסע הופעות ומגלים כמה זה מלחיץ להיות אך ורק בסביבה לא מוכרת 24/7, וזה פחות מלחיץ בשבילי, כי אני יותר מזדהה עם חוסר הזדהות.

  • Tatran בהופעה: מרחפים הכי גבוה במזרח התיכון

    איתי שומרי חזה אמש באחת מלהקות הלייב הטובות בעולם ותהה: מדוע הם עדיין בארץ?

    חמש דקות לשעה עשר בלילה, הבארבי היה צר מלהכיל - נדמה שהמועדון ברחוב קיבוץ גלויות הפך הערב לקיבוץ גלויות של ממש. אין הרבה אומנים בישראל שהקהל שלהם כה מגוון, אך Tatran תמיד היו שונים בנוף המוזיקלי. מי לא היו שם: היפסטרים, סאחים, חיילים, בני נוער, מבוגרים שוחרי מוזיקה, ערסים ותיירים. אין ספק, טאטרן נותנים את ההופעה הכי נכונה בעיר.

    זיווג שמיימי הפגיש את שלושת החברים האלה - אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על החשמלית ודן מאיו המכשף על התופים - ורקח מהם את אחד מההרכבים הטובים שצמחו במחוזותינו. היצירתיות, הדיוק, העוצמות, ובעיקר העובדה שעל אף הטכניקה העילאית של נגני ההרכב, הרגש חזק ואמיתי. רבים הם המוזיקאים שטכניקה ורגש אצלהם מתקיימים אחד על חשבון השני, אך לא אצל טאטרן.

    טאטרן שונים. בניגוד להרכבים אחרים. המון ג'אז זורם להם בדם, ואת האיחור האופנתי של הרוקנ'רול הם משאירים בצד ומתחילים בזמן - מיותר לציין שבהופעות שלהם אין הדרן. הם משתלטים על הבמה מיד. ה-"וותיקים" שבקהל מלמדים את החדשים שבהופעות של טאטרן אסור לדבר, וצעקות "שקט שקט" טסות בחלל האוויר. אורות, מצלמה, אקשן.

    גמבא צלמים | www.gambawed.com

    צילום : אביחי לוי - https://www.facebook.com/avihai.levy

    טאטרן לוקחים אותנו למסע דרך אלבום הלייב החדש "Soul Ghosts" שזו ההשקה שלו. הם משלבים חמישה קטעים חדשים לצד שירים מוכרים מאלבום הבכורה "Shvat", והמון ג'אמים חלליים. המופע נפתח עם שיר הנושא המהפנט "Soul Ghost", ומיד אחריו מגיח "Filtered Thoughts" המקפיץ, שני קטעים חדשים שנוגנו מספר פעמים בהופעות האחרונות של הלהקה. לאחר מכן, ההרכב חשמל את האווירה עם "Space Out" ו-"Shore" מאלבום הבכורה. הרגשתי שתחילת המופע היתה מעט חסרת אנרגיה במונחים "טאטרניים", בטח בהשוואה למופע המדהים שסיפקה הלהקה באינדינגב האחרון. אבל אז האיש ומפתח התופים, דן מאיו, הטיס את הבארבי לשמיים ברגע של שחרור מטריף באמצע השיר "WW III", ומשם הלהקה רק המריאה.

    הסרט נמשך כאשר הלהקה מג'מג'מת וחוקרת טריטוריות מוזיקליות אוונגרדיות בין שיר לשיר. זוג צעיר צפה בהמון הזורם לרחבת הבארבי והעלה את השאלה האם טאטרן הם כבר מיינסטרים. ובכן, נראה שהלהקה עונה על השאלה הזאת דרך קטעי המעבר שלהם. מיינסטרים זה לא. תמוז דקל מפליא ברכות על הגיטרה, שמיד מתחלפת לדיסטורשנים מפלצתיים, ככה, בהרף עין. על דן מאיו כבר נגמרו הסופרלטיבים, המתופף הטוב ביותר בישראל. הברנש המעניין ביותר בחבורה הזאת הוא אופיר בנימינוב הבסיסט, המוח מאחורי הלהקה. אופיר מקבל קרדיט על רוב כתיבת השירים והוא הברומטר הלהקתי. חברי הלהקה נשארים בקשר עין קבוע ברוב ההופעה, ואילו עיניו של אופיר קובעות מתי מגיע ברייק, מתי נגמר הג'אם, ומתי מתחיל הקטע הבא. אין ספק שמדובר בגאון מוזיקלי.

    הערב מגיע לשיאו כאשר הלהקה מבצעת את "Demian" המעולה , ואת "Lemon", השיר הקבוע שסוגר את ההופעה של הלהקה בשנה האחרונה, קטע מטריף. טאטרן להקה ייחודית. על אף הריפים המשוגעים והבומבסטיות הוירטואוזית, הם מצליחים להישאר צנועים, אפילו מעט נבוכים, ובקושי מדברים על הבמה.

    האור בתוך המועדון נדלק והלהקה מודה לקהל, שמתחיל את דרכו לכיוון היציאה. צעדתי מחוץ לבארבי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בדיוק חזיתי פעם נוספת באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר שיש לפלנטה שלנו להציע. מצד שני, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיכרון החושים לא הקהה את המחשבה של "לאן הולכים מכאן?". טאטרן, שבתחילת דרכה הופיעה בחינם ברחבי העיר, מצאה את עצמה מול קהל מפולג אתמול בבארבי. זאת חוויה לא נעימה כל כך למאזין. הפופולאריות המתפרצת של הלהקה משכה באופן מבורך דם חדש, ונראה שזה לא התאים לחלק מהציניקנים התל אביביים. בתוך ההמון, כל מיני "יודעי דבר", שעדיין סבורים שטאטרן הם איזה להקת שוליים מסקרנת, כנראה זלזלו בקהל החדש שאולי לא עונה לתפיסה המעוותת שלהם של איך נראה קהל "טאטרני". "אחי אני כבר ראיתי אותם לפני 4 שנים באזור, תראה איך הטמבלים האלה רוקדים" זה משפט ששמעתי לא מעט אמש. כדרך קבע בהופעות הלהקה, אנשים הולכים לאיבוד, בקטע הכי טוב שיש. צעקות שחרור רנדומאליות ותנועות גוף ספונטניות הן דבר שבשגרה. נדמה שהיה קשה להתנתק אתמול ולהיות בתוך החוויה הזו במאת האחוזים.

    0005135557_10

    זיווג שמיימי. בנימינוב, מאיו , דקל

    כנראה שהבארבי כבר קטן על טאטרן, ולכן הלהקה צריכה לעשות חושבים ולהחליט לאן היא רוצה להגיע. בעיניי זה פשע שהלהקה לא מספיק ידועה מחוץ למחוזותינו. נכון, הם מבלים זמן לא מועט בהופעות ברחבי העולם, אך זה לא מספיק. הם צריכים להשתקע במקום רגוע יותר, פחות בועתי כמו תל אביב, ולגדול שם. לדוגמה, בטורונטו צמח הרכב לפני כמה שנים שהוא בעל דמיון רב לטאטרן וקוראים להם Badbadnotgood. גם הם טריו אינסטרומנטלי שיש ב-DNA שלו המון ג'אז, רק ש-BBNG גדלו במקום שבו להתפתחות המוזיקלית שלהם אין גבול. הסגנון שלהם, שמשלב היפ הופ וג'אז, לא חמק מאוזניי הראפרים הגדולים בארה"ב שהטובים מהם עבדו עם ההרכב. אם טאטרן לא יעשו צעד משמעותי אל עבר הבינלאומיות, הקלחת התל אביבית תשרוף אותם.

  • Car Seat Headrest: הרכב האינטימי של וויל

    שנת 2010 הייתה קריטית לוויל טולדו. בשנה הזו וויל היה נער מתבגר בן 16. הוא גר בעיירה קטנטנה בשם ליזבורג שבווריג'יניה, ארה"ב, וכמו כל נער מתבגר התמודד עם שאלת מקומו במעגל החיים. כשאתה בן 16 הכל מרגיש גדול יותר, חשוב יותר, קשה יותר. אתה מרכז היקום של עצמך, והפרספקטיבה שלך על הסובבים אותך, על בני משפחתך, על חברים, על החיים ועל המוות, משתנה. את הדיאלוג שלו עם עצמו, ועם הסביבה, ניהל וויל באמצעות המוזיקה. כבר מגיל קטן ניגן על גיטרה וכתב שירים. וויל מגיע מעיירה קטנה בעלת דינמיקה מאד אינטימית. כמו בעיירות ספר רבות בארה"ב, לחלומות אין ממש מקום. המעגל המשפחתי צפוף וחונק, ולאלו שלא מתיישרים עם הקו הברור של לך תלמד-תביא פרנסה, צפויים קשיים רבים. וויל היה "עוף מוזר" בעיניי הסביבה.

    מתישהו בין שנת 2009 ל-2010 התחולל משבר בביתו של וויל. הוא לא מדבר עליו בגלוי בראיונות לכלי התקשורת השונים, אך מבעד לשיריו לאורך השנים ניתן לזהות חלקי סיפורים. הבית כבר לא היה מקום רגוע עבורו, גם לא חדרו הפרטי. הוא מצא את עצמו מחפש אחר פינה שקטה ובילה שעות רבות ברחוב, בבריחה מהבית. כעבור זמן מה, מצא וויל את מבוקשו. כשלא היו רואים, היה חומד את מפתחות הרכב המשפחתי, נסגר בו שעות על גבי שעות ועוסק בנגינה וכתיבה. לאחר מכן הוא קנה ציוד בסיסי והקליט את שיריו במושב האחורי.

    בשנת 2010 הקליט טולדו לא פחות מ-5 אלבומים באותו מושב אחורי, סשנים אשר סיפקו את ההשראה לשם של הפרויקט שלו: Car Seat Headrest. המושב האחורי היה מקום המפלט של וויל, המקום שבו הרגיש הכי חופשי ומשוחרר. את אלבומיו שיתף וויל ברשת החברתית בנאדקמפ, ולאט לאט צבר קהל מאזינים נאמן שמורכב ברובו מבני נוער מתוסכלים אחרים. סגנון המוזיקה שאפיין את ההוצאות הללו היה רוק לו-פיי עקב חוסר היכולת להקליט ברמה גבוה. אתיקת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) אפיינה את כל עבודותיו של וויל, ועל כן צלילי השירים מחוספסים ולא מלוטשים. זמן מה לאחר מכן, עזב וויל את ביתו לסיאטל (איך לא?) ובמהלך לימודיו בקולג' הצטרפו אליו להרכב אנדרו כץ על התופים ואיתן איבס על הבס, מה שלמעשה הפך את הפרויקט הפרטי של וויל ללהקה של ממש, ויחד המשיכו והקליטו בצורה עצמאית עוד 6 אלבומים עד שנת 2015. עם כל אלבום שהם הקליטו ניתן לשמוע התפתחות בצליל של הלהקה, כאשר הם החלו לחקור כיוונים מוזיקליים רבים ביניהם שוגייז, דרים פופ, ופסיכדליה. בעוד שהמוזיקה שוויל יוצר לא מחדשת דבר ונשענת על הרכבים כמו דירהאנטר והסטרוקס עם נגיעות מלודיות ביץ' בויזיות, המקום בו הוא זורח הוא הטקסט. וויל הוא כותב מחונן, כזה שמפליא לתאר רגשות ואירועים בצורה חריפה ובוגרת. בהאזנה לאלבומיו, לא ניכר שהוא רק בן 22. כתיבתו מזכירה את זאת של קורט קוביין, שהצליח לסחוף אחריו דור שלם של בני נוער. וויל מתעסק במושג "בני נוער" לא מעט בשיריו, ואלבום האולפן הראשון של הלהקה, שהוקלט לאחר חתימת ההרכב על חוזה מקצועני עם הלייבל מטאדור, נקרא "Teens Of Style".

    a0119608504_10

    ברכב הזה הכל התחיל...

    אחרי 11 אלבומים עצמאיים, כבר אי אפשר היה להתעלם מוויל וחבריו. כמות ההורדות של אלבומיו מאתר הבאנדקאמפ של הלהקה חצו את קו ה-25,000, ומטאדור הרימו את הכפפה והחתימו את הלהקה על חוזה ראשון. בסוף אוקטובר יצא אלבומם הראשון עם הלייבל החדש, שהוא אולי אלבום הבכורה המבושל ביותר אי פעם. "Teens of Style" למעשה מכיל אסופה של שירים מהרפרטואר העשיר של ההקלטות העצמאיות של הלהקה. לאחר הקלטת האלבום, הודיעו מטאדור שוויל וחבריו ישחררו אלבום נוסף ב-2016 עם חומרים חדשים לגמרי, מה שמעיד על האמונה הגדולה בלהקה.

    האלבום מקיים את סגנון הרוק הלו-פיי שמזוהה עם החומרים המוקדמים של הלהקה - חלק מהשירים בו נכתבו עוד בשנת 2010 באותו מושב אחורי. על אף פערי הזמן הברורים בין כתיבת השירים, האלבום מגובש בצורה יוצאת מן הכלל ומהווה מסע מוזיקלי מרתק. בגלל השוני באופן ההפקה של אלבומי לו-פיי, לא מדובר בהאזנה מיידית וקלה אך הצלילים המחוספסים וקולו מלא הדיסטורשן של וויל, מנתקים אותנו מכל מה ששמענו קודם, ומאפשרים לנו לצלול אל תוך השירים.

    האלבום נפתח עם קטע הרוק הפסיכדלי, "Sunburned Shirts" ועם "The Drum"', שיר שבו מספר וויל על הפער שבין הרצון להגשים את חלומותיו ובין הקשיים היומיומיים שמלווים אותו, כשהוא משווה את ההיגיון שלו לתוף שמכה בראשו מלא החלומות. האלבום ממשיך למעשה אל עבר עמוד השדרה שלו, לרצף של שלושה שירים מרכזיים. הרצף נפתח עם "Something Soon"' שיר שנכתב ב-2011 ובו וויל מספר בצורה כנה ויוצאת דופן על הקשיים שליוו את חייו בבית שלו, אותם קשיים שדחפו אותו לחפש מקום מפלט. הוא שר בצורה גלויה ובוגרת:

    "נושך את בגדיי בכדי לא לצרוח / לוקח כדורים כדי לא חלום

    אני רוצה לשבור משהו חשוב / אני רוצה לבעוט לאבא שלי בשוקיים"

    לאחר מכן מגיעה הרצועה "No Passion", שיר על דיכאון ועל בדידות. וויל כותב: "בחלומותיי המיניים הפרועים ביותר, אני חולם שאני צופה בפורנו, אבל יש כלכך הרבה אור שמש על המסך של הלפטופ שלי, שאני לא מצליח לראות שום דבר באופן ברור". ובכן, אין ספק שהברנש בילה זמן רב מדי בחדר חשוך. את הרצף מסיים " Times To Die", השיר הארוך ביותר באלבום (שש דקות וחמישים שניות) וכנראה המוצלח ביותר. השיר מתחיל בהתעסקות של וויל עם ההשוואה המתמדת בין הסביבה, לחייו שלו, והחתירה שלו נגד הזרם:

    "כל חבריי מתחתנים / כל חבריי בסדר עם אלוהים

    כל חבריי עושים כסף / אבל אמנות מקבלת מה שהיא רוצה, אמנות מקבלת מה שמגיע לה"

    השיר מדבר גם על החתימה הטרייה של הלהקה במטאדור ובלחצים והחששות שמלווים את וויל בעקבות זאת. אין ספק שהאמירה החמוצה-מתוקה של השיר, שבפזמונו שר וויל "שלכולנו כבר היה זמן טוב יותר למות", מעידה על ההתרגשות הגדולה שלו מהנקודה הנוכחית בה חייו נמצאים. סוף כל סוף החתימו אותו על חוזה הקלטות, סוף כל סוף הוא עושה את מה שהוא כלכך אוהב - לא זמן אידאלי למות נכון? האלבום ממשיך לספק טקסטים לפנתאון שיר אחר שיר, כאשר ברגע אחד מספר וויל בציניות על כך שאם ימות ימותו איתו כל הקבצים הסודיים ששמורים במחשב שלו, וברגע אחר של גילוי לב מספר על איך התאהב במייקל סטייפ, סולן להקת REM, כשהיה ילד, כי הרגיש שהמילים של סטייפ ממש נכתבו עליו.

    בשנת 2015 יצאו לאור כמה אלבומים משובחים מבחינה טקסטואלית, ביניהם אלה של Father John Misty והאחרון של Sufjan Stevens. אין ספק ש-Car Seat Headrest הוא אחד המצטיינים שבהם. הפרויקט כולו מזכיר לי במידה רבה את סרטו של ריצ'ארד לינקטייר "התבגרות", סרט שצולם במשך 12 שנים ועוקב אחר סיפור התבגרותו של ילד. יש אלמנטים רבים המשותפים לשני הפרויקטים הללו, ואין ספק כי שניהם יוצאים מהמדיום האמנותי הברור שלהם, מוזיקה וקולנוע, וחוקרים טריטוריות מרתקות נוספות. דרך שירי האלבום אנחנו עדים להתבגרותו והתפתחותו של טולדו, מהמושב האחורי הקפוא, ועד לכתבות צבע במגזינים הנחשבים בעולם המוזיקה, כמו הרולינג סטון והניו יורקר.

    a2269688042_10

    לאחר ששמעתי את האלבום ויחד עם הסיפור המרתק המלווה אותו, צצו במוחי מספר שאלות, כאלה שחיברו אותי חזרה לשירות הצבאי שלי, לעמדת השמירה. נזכרתי איך בזמן שלי שם, בתוך השקט, דווקא במקום הכי מרוחק ולא הגיוני, הדברים תמיד הסתדרו לי בקלות: כל בעיה באה על פתרונה, כל שיר כתב את עצמו, וכל רעיון קיבל חיים. היה נדמה לי שכל החיים שלי מסודרים, וביום שאשתחרר אדע בדיוק מה לעשות, אבל לא כך היו הדברים. דווקא בתוך כל החופש הזה מצאתי את עצמי לא פעם מבולבל. מחסומים הם תמיד נקודת מוצא מצויינת ליצירתיות, וזו לא קלישאה. כשיש כל כך הרבה חופש בחירה, הרבה יותר קשה לקחת החלטה ולעשות את הדבר הנכון. אני שואל את עצמי כיצד יתמודדו וויל וחבריו עם חופש יצירה כה מוחלט, כאשר הם כבר חתומים על חוזה לאלבום נוסף, כזה שמאפשר להם להקליט איך שבא להם.

    כשוויל היה בורח לרכב המשפחתי הוא היה ממוקד, הוא הבין את המגבלות שלו ומצא דרכים מעוררות השראה להתמודד איתן. כל אלו גרמו למעריציו ללכת שבי אחרי השירים שלו כי הם היו אמת טהורה. עכשיו כשהגלגל התהפך, הוא ימצא עצמו בדירה חדשה, באולפן משוכלל ומרווח, ועם הרבה ציפיות. האם ימשיך עם סגנון הלו-פיי הכה מזוהה עמו? אולי, אבל אין ספק שזה כבר לא יהיה אותנטי כבעבר. הדלק שליווה את שיריו היה התעסקות בעולם הנעורים, אך האם גם אלבומו הבא יעסוק בכך? מטאדור כבר הכריזו שאלבומה הבא של הלהקה יקרא "Teens Of Denial" למרות שוויל כמעט בן 23.

  • Mike Vennart בראיון / Mike Vennart Interview

    השם Mike Vennart בטח לא אומר לרובכם כלום, אבל בשבילי, הוא גיבור. המוזיקה שוונארט עשה - בעיקר עם להקת Oceansize - שינתה את חיי בתור גיטריסט, בתור חובב מוזיקה, ובתור בן אדם. הוא הראה לי שהגיטרה יכולה לשיר שירי לוויתינים, לנגן ריפים מטאליים ב-7/8, ואיך אפשר לעשות מוזיקה מאוד מתוחכמת אבל פשוטה, להיות הדוק ועם גרוב. אפילו Snoop Dog נעזר בכישורי הגיטרה שלו לאחר שנתקל בו במקרה באולפן, והרכב הרוק אצטדיונים Biffy Clyro לקחו אותו לטור בתור גיטריסט שני - שלא לדבר על רבבות מעריצי אושנסייז ברחבי העולם שסוגדים לו.

    Please scroll down for English

    מייק וונארט עומד לשחרר, סוף כל סוף, אלבום סולו בשם "The Demon Joke", והוא מגייס כסף באמצעות Pledgemusic כדי להוציא אותו גם על דיסקים ותקליטים. הקטע הראשון מתוכו, "Infatuate", זמין להורדה לתומכים. הוא נשמע בדיוק כמו מה שוונארט יודע לעשות: לכוון את הגיטרות לרצח. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראיין אותו במייל ולברר מה הוא למד מסיבוב ההופעות עם הביפי, מהי הבדיחה הדמונית, ומה הוא חושב על אושנסייז של לפני 10 שנים.

    קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית לפני שהתחלת לענות על השאלות?

    "אני בסלון בבית. בדיוק רקדתי עם בני בן השנתיים לשיר "Rainbow Connection" של החבובות. איזה שיר מדהים. בשבילי זה לגמרי שיר ללויות. זה ו-"Never Say Die" של Black Sabbath".

    בילית זמן מה בדרכים עם Biffy Clyro. מה למדת מהחוויה הזו?

    "וואו, איפה להתחיל…? ובכן, למדתי מהר על האפשרות של מה שאתה יכול להשיג אם אתה אשכרה מתאמץ ומנתב את האנרגיות שלך כמו שצריך ללהקה. עד כמה זה חשוב שכל חבר בהרכב יהיה באותו מקום, באותה רמת מחויבות. למדתי דברים פשוטים, כמו איך לבנות ולהריץ סט חי שפאקינג רוצח. למדתי שצריך להיות אמון אינהרנטי בין חברי הלהקה. למדתי שאתה אשכרה צריך שתהיה לך התחשבות מסוימת בקהל.

    "לראות אותם כותבים שירים זה תענוג גדול, כי זה בא להם באופן טבעי, ונראה שהמוזיקה מתעוררת אצלם לחיים ממש מהר. זה לימד אותי להיות יותר ספונטני ופחות מחושב, בצורה מסוימת".

    מה אתה חושב על הדרך הנוכחית של עשיית מוזיקה: הזמנות מראש במימון המוני, לקבל מאסטרים באימייל, וכו'?

    "זה הכל אמצעים להקלה על הדברים, גם אם לפעמים זה פחות כיף. זה לא משנה לי. אותה הטכנולוגיה עצמה איפשרה לי לעשות אלבום שלם בבית על לפטופ. כלומר, זה לא נשמע ככה, אבל זו המציאות. הקטע הזה של מימון המוני מותאם באופן אישי לאנשים כמוני: אנשים שהוציאו אלבומים שאנשים כבר נהנו מהם. נראה לי שזה לא עוזר כל כך לאמנים חדשים, שכנראה יצטרכו פטרון עמיד שיממן את השיווק שלהם ויתמוך בטור".

    האם אתה חושב שיכלת לעשות את האלבום החדש שלך בימי סלילי ההקלטות וחברות התקליטים הגדולות?

    “ובכן, לגבי המסחריות של זה, אז כן, למה לא. זה האלבום הכי 'קליט' שהקלטתי אי פעם. מבחינת הפרקטיות של ליצור את האלבום הזה: רוב הסיכויים, שלא, זה לא היה יכול לקרות. הדבר הכי טוב שקרה ליצירתיות שלי הוא האייפון, איפה שאני יכול לרשום מיליוני סקיצות קטנות של גיטרה/קולות ולשמור אותם באופן מושלם לשימוש עתידי. הזיכרון שלי די גרוע במה שקשור ללזכור שירים, אז זה מדהים שיש לי מכשיר הקלטה דיגיטלי. כמו שאמרתי, עשיתי את האלבום הזה בבית, חוץ מלהקליט התופים. זה נעשה לגמרי באזניות. אני אוהב שאני יכול לעשות את זה, וזה עדיין חדשני בשבילי".

    אחת מהאפשרויות בקמפיין שלך ב-Pledgemusic כוללת את ה-Infatuator: פדל פאז כפול. איך הפדל נוצר?

    "חברה בשם Green Parrot Pedals מ-Wakefield - שמאוד קרובה לעיר המגורים שלי - התחילה לשלוח אלי פדלים כדי שאשחק איתם. הפדל ראשון נקרא Pumpkin PI: העתק של IC Big Muff. מיד כתבתי את "Infatuate", "Retaliate", ו-"Duke Fame", בעזרת הפדל הזה על הבס. אז דיברנו המון. לאחר מכן חיפשתי העתק של Lovetone Big Cheese כי ההעתק שלי התחיל להתחרפן. הם הכינו לי אחד עם IC Big Muff מובנה. עלינו על הרעיון למכור אותם כפדלים מיוחדים, וחשבנו שנייצר רק חמישה או עשרה. באומץ גדול העלינו 30 למכירה והם נמכרו תוך שעתיים! שני הסאונדים האלה נמצאים בכל האלבום. יעני, בכל שיר. באלבום הזה אני מתרחק מצלילי דיסטורשן יותר קונבנציונליים. אני חושב שחוץ מהקטע 'Amends', יש שם רק סוגים שונים של פאז. זה ממש נוראי, בקטע מעולה".

    אז, האלבום החדש נקרה "The Demon Joke". מהי, באופן עקרוני, הבדיחה הדמונית?

    "זה פשוט הרעיון שהרצון להצחיק, והרפלקס להתבדח, יכול לעייף ולהכאיב. לכולם יש את הרצון להצחיק, אבל האם יש משהו יותר מביך מבדיחה גרועה? מצד שני יש בשם האלבום גם המון אספקטים חיוביים. במשך שנה, אבא שלי גסס מסרטן. זה לא ביג דיל - פאקינג מיליוני איש מתים מסרטן כל יום. אבל כן, אחי ואני הלכנו לראות אותו כל לילה, נסענו מיילים ומיילים כדי לבקר אותו, תוהים באיזה מצב הוא הולך להיות. היינו מגיעים עם כמה משקאות בבטן כדי לעזור לנו להעלות חיוך ולהסיח את דעתו של האיש המבוגר. באופן טבעי, מיד לקחתי את התפקיד של ליצן הכיתה, וקרעתי את אבא שלי, צחקתי עליו לגמרי על כל דבר. שוב, זה רפלקס מטופש. אני לא מצטער על כך, אבל זו היתה פעולה פרדוקסלית בקטע ממש מוזר, להיות שם ולראות את אבי גוסס - הפיל בחדר - ולנסות להפוך כל דבר לבדיחה".

    האם חשבת להקים להקה חדשה, או שתמיד התכוונת שזה יהיה אלבום סולו?

    "הקמתי להקה: British Theatre. זה תמיד היה אמור להיות פרויקט סולו. עכשיו כסיימתי את האלבום הזה, הרבה יותר ברור לי מה התפקיד של שתי הלהקות. אחרי שביליתי זמן בטור של 'Opposites' עם Biffy Clyro, אנחנו סוף כל סוף עובדים שוב על האלבום של British Theatre. אני מאוד מתרגש. זה שונה לגמרי מכל אלבום שעשיתי בחיי".

    לפי הקטעים הקצרים בוידאו שעשית ל-Pledgemusic, זה נשמע כאילו שהגעת באלבום הזה לטריטוריות סאונד חדשות. איזה סוג של תגליות מוזיקליות או תאונות שמחות קרו בזמן שעבדת עליו?

    "במקור קיבלתי המון השראה מהגישה של Pavement באלבום 'Wowee Zowee' ומהחומרים המוקדמים של Cat Power, וחשבתי שכדאי לי לתפוס שיר בשלב הראשוני שלו, לפני שהוא מולחן כמו שצריך ומושחז לכדי שלמות. כתבתי כמה שירים כאלה, אבל הם לא כל כך התאימו בסוף. הרבה מהשירים באלבום הזה אולתרו לחלוטין, ואז קיבלו נפח עם עוד אלתורים מעל לאלתורים המקוריים. כתוצאה מכך, הרבה מביצועי הדמו של הגיטרות/קולות/קלידים נשארו באלבום הסופי כפי שהם כי לא יכולתי לתפוס מחדש את הקסם או את הספונטניות של הטייק המקורי. הווקלז בקטעים 'Don't Forget The Joker ו-'Duke Fame' נשארו מהדמו, כי אלה שני הביצועים הווקליים הכי טובים שעשיתי אי פעם".

    Mark Gambler ו-Steve Durose [לשעבר מ-Oceansize -ע.ש.] היו מעורבים ביצירת "The Demon Joke". איך זה היה לעבוד עם שניהם שוב?

    "אף פעם לא הפסקתי לעבוד איתם, אז זה לא היה קשה. אם כי התפקידים שלהם היו מוגדרים הרבה יותר טוב וברור מאשר באושנסייז. סטיב כתב מלודיות לקולות בחופן מהשירים. הם יצאו ממש, ממש טובים. יש לו יכולות קסומות שבאמת מביאים שירים לחיים. גמבלר הגיע בסוף כשהשירים כבר היו גמורים והוסיף כמה קטעי סינתי מדהימים. פאקינג עסיסי. הוא עשה הבדל מאוד גדול".

    השנה נחגוג את יום ההולדת ה-10 לאלבום "Everyone Into Position". הוא נשמע לי כמו אלבום מאוד אנדרייטד עם כמה שירים ענקיים שלא הגיעו למספיק אוזניים, אבל אלה ששמעו אותו נמסו - כולל שלי. איך אתה מסתכל היום על האלבום הזה והימים ההם בלהקת Oceansize?

    “זו היתה תקופה מאוד יצירתית. עדיין ניגנו עם Jon Ellis [בסיסט ההרכב לשעבר -ע.ש.], והוא היה ממש הניע את האלבום ההוא. אני זוכר שהייתי מאוד נלהב. אני זוכר שהייתי שמח שיכלנו להתחיל מחדש, שאוסף השירים של האלבום הראשון כבר נעשו ויכלנו להמשיך הלאה. תכננתי שהוייב של רוב האלבום יהיה כמו הופעת הדליינר בפסטיבל, וחזיתי שהאלבום הזה יקח אותנו כמה רמות הלאה, אם לא לטופ. כנראה הייתי פאקינג משוגע. אבל האלבומים האהובים עלי נוטפים מאמונה. 'Sing To God' של ה-Cardiacs, ו-'The Soft Bulletin' של The Flaming Lips, וגם 'California' של Mr. Bungle… אתה יכול לשמוע את המסירות ואת המחויבות בכל צליל וצליל באלבומים האלה, גם אם בדרכים מאוד שונות. אני שומע את זה ב-'Everyone Into Position'. שמעתי את זה אז, ואני שומע את זה היום. התכוונו לזה. לפחות חלקינו.

    "מאוד התרגשתי. אולי קצת יותר מדי בשביל המתופף, שלא האמין ברוב האלבום, וגם, בגלל איזושהי סיבה, חשב שהאהבה שלי אליו צורמת וקצת פתטית.

    "עם זאת, מבחינתי זה עדיין האלבום הכי טוב של Oceansize, ויום אחד כשאהיה מספיק עשיר אשלם ל-Chris Sheldon למקסס מחדש חלק מהאלבום. זה האלבום היחידי שהוא לא מיקסס, והקטעים היותר רוקיסטים כמו 'Homeage To A Shame' ו-'You Can't Keep A Bad Man Down' לא נשמעו לגמרי טוב. אבל שאר האלבום, במיוחד 'Music For A Nurse' ו-'Ornament/The Last Wrongs', מומשו באופן מושלם על ידי Dan Austin ו-Danton Supple ואני מאוד בר מזל שהם היו מעורבים".

    The name "Mike Vennart" may not mean much to most, but to me, it's the name of a hero. The music that Vennart made - mostly with his band Oceansize - changed my life forever as a guitar player, as a music lover, and as a human being. He showed me that the guitar can sing whale songs, play metallic riffs in 7/8, and how music can be very complicated yet simple, how you can be tight and still get your groove on. Even Snoop Dog used his guitar skills when he accidentally bumped into him in a studio, and the stadium rock trio Biffy Clyro took him on tour as a second guitar player - not to mention the countless Oceansize fans around the world who worship his music.

    Mike Vennart is about to finally release his solo album "The Demon Joke", and he's recruiting our help via Pledgemusic to release it on CD and vinyl. The first song off the album, "Infatuate", is already available for backers. It sounds like classic Vennart: set guitars to kill. I used the opportunity to interview him via email and find out what he learned from touring with the Biff, what is the demon joke, and what he thinks about the Oceansize of 10 years ago.

    To start things off, where are at you at right now and what were you up to before answering these questions?

    "I’m at home in my living room. I’ve just been dancing with my 2 year old son to Rainbow Connection by The Muppets. Such an amazing tune. A total funeral song for me. That and Never Say Die by Black Sabbath."

    You've spent some time on the road with Biffy Clyro. What have you learned from this experience?

    "Wow, where to start…? Well I quickly learned about the possibilities of what can be achieved if you actually try and channel your energies into a band properly. How important it is to have every member on the same page, with the same level of commitment. I learned simple things like how to build and pace a live set that fucking slays. I learned that an inherent trust has to exist between the band members. I learned that you have to have some actual consideration for the audience.

    "Watching them write songs is a great pleasure, as it comes very natural to them, and the music seems to come to life very quickly. That taught me to be more spontaneous and less considered, in a way."

    What do you think about the current way of making music: i.e. getting pre-orders via crowdfunding, receiving your mastered album via email, etc.?

    "It’s all a means to make things easier, even if it’s sometimes less fun. I don’t mind. That self same technology has enabled me to make an entire record at home with a laptop computer. I mean, it sure doesn’t sound that way, but that’s the reality. The crowdfunding thing is custom designed for the likes of me: people who have released records that people have enjoyed previously. I suppose it’s not much use to new artists, who gonna most likely need a wealthy patron to bankroll their marketing and tour support."

    Do you think that you would have been able to make your new album in the days of reel to reels and major record labels?

    "Well in terms of it’s commerciality, then yeah, why not. This is the most ‘catchy’ record i’ve ever made. In terms of the practicality of creating this record: most likely, no, it wouldn’t have happened. The greatest thing to happen to my creativity is the iPhone, where I can jot down millions of tiny guitar/vocal sketches and save them perfectly for later. My memory is pretty shit when it comes to remembering tunes, so having a digital recorder is amazing. As I said, I made this record at home, with the exception of the drum recording. It was made entirely on headphones. I LOVE that I can do that, and it’s never stopped being a novelty."

    One of the pre-orders includes The Infatuator, a double fuzz pedal. How did that come about?

    "A company called Green Parrot Pedals from Wakefield - really close to my hometown - started sending me pedals to play with. The first one was called a Pumpkin PI: a clone of an IC Big Muff. Straight away I wrote Infatuate, Retaliate and Duke Fame, using that pedal on bass. So we talked a lot. Soon I was looking for a clone of a Lovetone Big Cheese cos my own clone had started to misbehave. He made me one with the IC Big Muff built in. We hit upon the idea of selling them as signature pedals, thinking we’d only make 5 or 10. We boldly put 30 on sale and they sold out within 2 hours! Those 2 sounds are all over the album. Like, every song. I’m moving further away from conventional distortion sounds on this record. I think with the exception of ‘Amends', it’s all different kinds of fuzz. Really horrible, in a very beautiful way."

    So, the new album is called “The Demon Joke”. What is, essentially, the demon joke?

    "It’s just idea that the desire to be funny, and the reflex to make a joke, can be wearing and painful. Everyone has a desire to be funny, but is there anything more embarrassing than a bad joke? But there are lots of positive aspects to the title. For a period of a year, my father was dying of cancer. It’s no big deal - fucking millions of people die of cancer every day. But yeah, my brother and I went to see him every night, travelling miles and miles to visit, wondering what state he was gonna be in. We'd show up with a couple of drinks in us to help us try and raise a smile to keep the old man distracted. I immediately and naturally assumed the role of class clown and ripped on my dad, took the piss out of him for anything and everything. Again, a stupid reflex. I don’t regret that, but it was the strangest contradiction of action, being there to witness the slow demise of my father - the elephant in the room - and trying to make a joke out of everything."

    Did you consider getting a new band together, or did you always intend for it to be a solo album?

    "I did get a new band together: British Theatre. This was always going to be a solo project. Now that i’ve made this record, the roles of the 2 bands is much clearer. After taking time out to tour ‘Opposites’ with Biffy Clyro, we’re finally working the British Theatre record again. I’m really excited about it. It’s completely different to any other record i’ve ever made."

    From the little samples in your Pledgemusic video, it sounds like you've reached new sonic territories with this album. What kind of musical discoveries or happy accidents did you make while working on it?

    "I was originally really inspired by the approach of Pavement on ‘Wowee Zowee’ or early Cat Power, thinking that I should try and capture a song in it’s infancy, before it was properly composed or honed to perfection. I wrote a few things like that, but they didn’t really fit in the end. Many of the songs on the record have been entirely improvised, and then fleshed out with further improvisations around the original improvised skeleton. Consequently, many of the demo performances of guitars/vocals/keyboards have been left in the proper record as I couldn’t recapture the magic or spontaneity of the original take. The vocals on ‘Don’t Forget The Joker’ and ‘Duke Fame’ were left from the demo, cos they’re 2 of the best vocal performances I’ve ever done."

    Mark Gambler and Steve Durose are also involved in the making of “The Demon Joke”. What was it like to work together with both of them again?

    "I never stopped working with them, so it wasn’t difficult. Their roles were far more clearly defined than our time in Oceansize though. Steve wrote vocal melodies on a handful of songs. They turned out so, so good. He has a real magical way with a tune that really brought the songs to life. Gambler came in at the end when the songs were finished and threw down a bunch of amazing synth parts. Fucking lush. He made such a difference."

    This year marks the 10th anniversary of Everyone Into Position. To me it seems like an underrated album with some massive tunes that didn't reach enough ears, but those that heard it got melted - my own included. How do you look back today on Everyone Into Position and those Oceansize days?

    "It was a really creative time. We still had Jon Ellis [former Oceansize bass player -I.S.], and he was a real driving force on that record. I remember being incredibly enthusiastic. I remember being happy that we could have a fresh start, that the first album batch of songs was done and we could move on. I devised the vibe of much of the album as being a festival headlining set, envisioning that this record was gonna take us up a few levels, if not to the top. I must’ve been fucking mad. But my favourite records are dripping with belief. ‘Sing To God’ by Cardiacs/’The Soft Bulletin’ by The Flaming Lips/‘California’ by Mr Bungle…. You can hear the dedication and commitment in every single note of those records, albeit in very different ways. I hear that in ‘Everyone Into Position’. I heard it then, and I hear it now. We meant it. Well some of us did.

    "I was excited. A little too much so for the drummer, who did not believe in much of the record and, for some reason, found my love for it jarring and slightly pathetic.

    "Nevertheless, for my money it’s still the best of the Oceansize records, and one day when i’m rich enough i’m gonna pay Chris Sheldon to remix some of it. It’s the only record he didn’t mix, and the more rocking numbers like ‘Homage To A Shame’ and ‘You Can’t Keep A Bad Man Down’ didn’t sound quite right. But the rest of it, ‘Music For A Nurse’ and ‘Ornament/The Last Wrongs’ in particular, were perfectly realised by Dan Austin and Danton Supple and I feel very lucky to have had them involved."

  • סט אינדי רוק ישראלי ליום העצמאות

    המוזיקה העצמאית בארץ אובדת בתהום הנשיה. להקות מתפיידות כשהיאוש, הדיי ג'וב, והילדים משתלטים על החיים. אין שום מגזין מוזיקה או מצעדים לתעד את ההייפ. הזיכרון מאוד סלקטיבי. הלכתי להמון הופעות אינדי ב-14 השנים האחרונות ושמעתי מלא להקות. הספקתי לשכוח את רובן. אפילו הרדיו, שבקושי נותן מקום לאינדי מקומי, משדר בעיקר קטעים חדשים במעגל אכזרי. איך שירים יהפכו לקלאסיקות אם התקשורת לא עפה עליהם ואף אחד לא שומע אותם שוב?

    אז גירדתי את הראש, פשפשתי במדפי הדיסקים המאובקים, וערכתי סט אינדי רוק ישראלי לכבוד יום העצמאות ברדיו הבינתחומי. הופתעתי מהגיוון והכיפיות של השירים, להיטים בעולם מקביל שבו העם נגעל מספריי קצף לבן.

    1. Plastic Peacocks - Radio Death
    2. geishNO - Oblivious Inc
    3. פוריטנים צעירים - בון ג'ובי
    4. קין והבל 90210 - מלחמת אחים
    5. Drunk Machine - Swallow
    6. ויתרתי - אתמול הייתי בריף-ראף ורציתי להקיא
    7. שעלת נפוצה - הזמן הורס הכל
    8. Ed Turner & The Danilof Center - Sophie
    9. אשכרה מתים - קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים
    10. אנטיביוטיקה - מונומיליציה
    11. סדרני הדשא - קדרים באים
    12. בתריי זוזי - יאללה לט'ס גו
    13. נושאי המגבעת - נושאי המגבעת
    14. קנאק/פופ - פגשתי נערה בדיסקו
    15. Shy Nobleman - Sad Song Happy Song
    16. Bucharest - Cold House
    17. Noria - Volcanic You
    18. Kitzu - Going Far
    19. Vaadat Charigim - Ze Beseder Lefahed