פוסטים מתויגים עם ביקורת אלבום

  • מיילי סיירוס ותיפוף על ההגה: החדשים של Flaming Lips ו-The xx

    לפני כמעט 15 שנה הפליימינג ליפס הוציאו את האלבום שהיה אמור לסיים את השלב ההרפתקני של הקריירה שלהם. "Yoshimi Battles the Pink Robots" זיקק את הצליל הפסיכדלי של הלהקה עד אותה עת, ועטף אותה באריזה נוצצת וקלה לעיכול. על אף ההצלחה האמנותית והמסחרית של האלבום, הוא הרגיש כמו אזור הנוחות שאותו הלהקה תמשיך להקיף בשארית הקריירה שלה. כשהאלבום הבא נשמע כמו הגרסה הדהויה של קודמו, הדרך מאותו רגע נראתה צפויה לחלוטין.

    אלא שהפליימינג ליפס הם כל דבר חוץ מלהקה צפויה. החל משנת 2009 הם החלו במסע מופלא של שחרור כמות עצומה של מוזיקה ופרויקטים מופרעים בסדר מופרכות עולה, כשהשיא הגיע ברצף של 11 פרויקטים מוזיקליים בשנת 2011, שהחלה עם שיר ששוחרר כ-12 ערוצי מוזיקה נפרדים ביוטיוב (מעין מחווה מוחלשת ל-"Zaireeka", אלבום ארבעת הערוצים שהם שחררו בעידן ה-CD), והסתיימה עם שיר באורך של 24 שעות שנמכר (במהדורה מוגבלת, למרבה המזל) במארז שכלל גולגולת אדם אמיתית לחלוטין. מרבית הפרויקטים האלו נעו בין המתיש לבלתי שמיע לחלוטין, אבל בין גימיק מוזיקלי אחד לאחר, הלהקה שחררה שניים מהאלבומים הטובים בקריירה שלה - "Embryonic" ו-"The Terror" - ששאבו השראה מהפרויקטים הניסיוניים של הלהקה, והרחיקו אותם הרחק מההתברגנות הצפויה של ימי Yoshimi.

    הביקורות המוקדמות הפושרות על "Oczy Mlody", אלבומם החדש שיצא בשבוע הקודם, גרמו לי ללא מעט חששות. גם הסינגלים המוקדמים, שכולם נשמעו כאילו הפליימינג ליפס סובלים מחשיפת יתר למיילי סיירוס, שותפתם האמנותית העיקרית בשנתיים האחרונות, בישרו רעות. אבל אחרי לא מעט האזנות לאלבום החששות שלי התבדו. אמנם מדובר באלבום הכי פחות מעניין וגם החלש ביותר של הלהקה בשנים האחרונות, בעיקר כיוון ששירי הפסיכדליית-סמים המרוככים והנעימים, שתמיד היו חלק מהקטלוג של הלהקה, תופסים כמעט מחצית ממנו.

    אבל הפליימינג ליפס לא איבדו עדיין את חוש ההרפתקנות שלהם, ובין הסינגלים המתנחמדים, מסתובבות כמה רצועות מבריקות ומלאות ברק כמו "There Should Be Unicorns", שלוקח את הכיוון הפסיכדלי למקום יותר רפטטיבי ו-drony, ו-"One Night While Hunting for Faeries and Witches and Wizards to Kill", שהתופים הרועמים והאלקטרוניקה השורטת שלו הם השיא של האלבום. גם אם האלבום מאבד לא מעט גובה לקראת הסיום (ובעיקר בשיר הסיום בהשתתפות הגברת סיירוס), בעידן שבו כל כך הרבה להקות "אינדי" הן למעשה להקות מיינסטרים עם הצלחה מוגבלת, ואחרי שכמעט כל להקה שאהבתי הצליחה להיכנס לשגרה משמימה, מדובר עדיין ביצירה שמזכירה לי שיש עדיין כמה אמנים שאלבום חדש שלהם ממשיך לעורר בי ציפייה של ממש לקראת משהו לא לחלוטין צפוי.

    קיצור תולדות הפופ: פעם כולם רצו שירים פשוטים עם שני אקורדים. אבל אי שם במהלך המעבר למאה ה-21, עיבודי הפופ המיינסטרימים נעשו דחוסים ועמוסים יותר ויותר, ודווקא הפשטות וההפקות העירומות הפכו ליותר ויותר "אינדי". אלבום הבכורה של The xx היה בדיוק כזה: אוסף של שירי מיינסטרים לכל דבר, שנארזו בהפקה מינימליסטית, מתונה ואוורירית, אבל כלל לא עניה. הפקה שנתנה מקום לכל הקשת תוף, נגיעה במיתר ובעיקר לקולות של סולנית הלהקה, Romy Madley Croft, הרחיקה אותם מהפקות המיינסטרים המתאמצות, ובדרך גם הפכה את חבר הלהקה Jamie XX למפיק מבוקש.

    קשה להגדיר את השינוי שהלהקה עשתה בין האלבום הראשון ל-"I See You", שיצא השבוע, כשינוי דרסטי. הלהקה עדיין מדשדשת באותה ביצה של אינדי-פופ עדין ומינימליסטי. גם ההבדלים בהפקה לא עצומים, בוודאי שחלקם היו קיימים גם באלבומם השני, גרסה טיפה יותר מופקת ופחות מוצלחת של אלבום הבכורה. תוספת של תקיעת חצוצרה פה, ביט אלקטרוני שם - שום דבר שגורם לעומס יתר או שמסריח מעודף מאמץ. אבל התוספות הקטנות מספיקות כדי לחנוק את מרווחי הנשימה שהעניקו את הקסם לאלבום הבכורה של הלהקה.

    האזנות חוזרות ונשנות גרמו לי לחבב את האלבום הזה יותר ויותר - בעיקר כשגיליתי שבתור האלבום הקצבי ביותר של הלהקה הוא עובד היטב כאלבום נהיגה ותיפוף על ההגה, בניגוד לקודמיו שהיו יותר אלבומי פוך ואזניות עם מקדם גבוה של הירדמות על ההגה. ודווקא השירים שהולכים עם הכיוון החדש עד הסוף - כמו הסינגל הראשון והקצבי "On Hold", ו-"Dangerous" שהוא הדבר הכי קרוב לשיר רחבת ריקודים שהלהקה אי פעם שיחררה - הם המוצלחים ביותר, בעיקר כי הם גוררים הכי פחות השוואות לשיאים של אלבום הבכורה. בסופו של דבר, "I See You" הוא ללא ספק אלבום נעים להאזנה, אפילו כיפי, אבל אבל גם די חסר יחוד, וקרוב בכמה צעדים לים הפופ המונוטוני שסביבו.

  • ביקורת אלבום: איה כורם - 2023

    בשנת 2023, אלכס הוא בחור פשוט עם עבודה פשוטה: יש לו מכונה שסורקת את המחשבות שלו שלוש פעמים ביום, מוכרת את הטובות ביותר לחברות פרסום, ואת השאר היא מאכסנת בלשכה לאיכון ומחקר ואז מוחקת את כולן מראשו של אלכס. האלגוריתם של פייסבוק הפך להיות הפרנסה של אלכס. הוא אוהב את העבודה שלו, שמפנה לו מקום בראש, עד שיום אחד הוא מגלה מכתב שהוא כתב ומעולם לא שלח, שמיועד לאהובה ישנה שהוא לא זוכר.

    זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת - ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.

    כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.

    השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות - אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.

    למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו - אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.

    בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית - מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון - כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.

    הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

  • ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness

    אני לא זוכר את השיר הראשון של Explosions In The Sky ששמעתי. אני זוכר את האלבום הראשון "The Earth Is Not a Cloud Dead Place". העטיפה משכה את עיני מיד. היא היתה פשוטה, עדינה, ולא אמרה הרבה חוץ ממשפט אחד מלא תקווה, וזה מבחינתי מה שהמוזיקה של הלהקה מנסה להעביר: הרגשה של תקווה. גיטרות עמוסות דיליי בשכבות על גבי שכבות שמסודרות כמעט בצורה מושלמת ומעבירות זיכרונות, רגשות, ימים עם הבחורה שאהבת ועם הכאב שספגת. כמובן כשהלהקה הכריזה על אלבום חדש התלהבתי, לא יכולתי לחכות לשמוע אותו ובהתבסס על מה ששמעתי אהבתי בהתחלה את הכיוון החדש.

    רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום - וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

    להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

  • ביקורת אלבום: חיה מילר - +1

    התעלומה הכי גדולה שקיימת בימים אלו היא איך חיה מילר עדיין אנונימיים יחסית לקהל הישראלי. בדרך כלל הם עושים מוזיקה כיפית ולא קשה לעיכול, הם משתפים פעולה עם אמנים אהובים (כמו הקאבר המעולה שהם עשו לאחרונה עם נצ'י נצ' לביסטי בויז), והסינגלים המרעננים שקידמו את האלבום החדש שלהם "+1" היו כל כך קליטים וטובים שאני מתקשה להבין איך הם לא הגיעו לפלייליסט של גלגלצ. אחרי שנה מדהימה לאינדי הישראלי, שנראה כאילו שהוא סוף סוף הצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים, חיה מילר עדיין מגרדים כסף מהרצפה. אני חושב שהתשובה המצערת לתעלומה היא שבסופו של דבר, חיה מילר גזרו על עצמם את הגורל של האמנים שהכי השפיעו עליהם. כמו עמיר לב, שלום גד, ודומיהם, גם חיה מילר בחרו לעשות את המוזיקה שלהם בלי פשרות, ולצבור לאט לאט קהל נאמן שימלא בשבילם את הבארבי ואת הלבונטין, גם אם זה אומר שלתודעה הציבורית הרחבה יותר הם יגיעו מאוחר יותר, אם בכלל.

    באלבום הבכורה שלהם, "חיי מדף" מ-2013, הם כתבו את "עושים כסף", מיני-המנון חברתי על הקושי הכלכלי שכרוך בלהיות מוזיקאי עצמאי בישראל. האלבום החדש שלהם הוא, אם תרצו, המשך והרחבה של אותו שיר. קוסטה קפלן וחבריו חוקרים כמעט בכל שירי האלבום סוגיות חברתיות שונות שמעמד הביניים מתמודד איתן כמו אלימות משטרתית בשיר הפותח "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)", מחשבות על חו"ל ב-"אל הנהר ובין העצים" ואורח-חיים של הסתפקות במועט כי אין באמת ברירה אחרת ב-"עוד ער". הקאבר ל-"כסף מאמא" של דני הדר בולט במיוחד, ונשמע כמו ההמנון המוכן-מראש של המחאה הבאה.

    haya miller

    חיה מילר: חוקרים סוגיות חברתיות. צילום - דודי סעד

    הצדק החברתי הוא לא בתפקיד הראשי כאן, אלא רק נרטיב אחד בתוך חייו של קפלן. הוא פורש בפנינו לאורך כל האלבום את צרותיו היומיומיות. בין כל התפרנות וחוסר השקט תמיד יש איזו בחורה שבשבילה הוא מוכן לשים את הכל בצד, ובכלל נראה שכולם פתאום מוכנים לשכוח מכל צרה שיש להם בשביל קצת אהבה, אפילו הרופאה של קפלן ב-"הרופאה נתנה הסבר". זה בולט במיוחד בשיר "הילדה", תרגום של קפלן ל-"Wild Child" של לו ריד, ובו מתוארים חיים בוהמיים תל אביביים טיפוסיים בעיני קפלן - הוא משוחח על נושאים שונים עם דמויות מגוונות, ורובן ככולן מסתיימות בשיחה על אותה "הילה". ריד כתב על הרחובות של ניו יורק, וקפלן כותב על תל אביב, והרחובות האלו נוכחים מאוד במוזיקה של חיה מילר: בין אם זה בשמועות שרצות ברחוב ב-"שמועה", ובין אם זה בסאונד החי שנשמע שונה מהותית מהאלבום הקודם של הלהקה ועוזר לכל הסיפורים של קפלן להישמע אותנטיים וכמעט תיעודיים. קפלן מגדיר את החיים שלו דרך שם האלבום "+1". אין זמן לעשות חשבון או לתכנן תכניות לטווח הארוך. כל צעד נועד לקדם אותך עכשיו, וכל בעיה היא רק עוד קש שמצטרף לחציר, ומאיים לשבור את גב הגמל. האלבום נסגר עם "זה הכל" השקט, והסיום המינורי מכוון לחלוטין, כי כל הדברים שקפלן מדבר עליהם הם רק עוד יום רגיל בשבילו, ובסופו מגיע הלילה שממלא מקום לאט, נותן מנוחה, ומרגיע לכמה רגעים לפני עוד יום מריר.

    קפלן, כותב מוכשר שמעולם לא כתב משפט אחד משעמם, יודע לספר על הבעיות שרבים כמותו חווים, מבלי ליפול להצהרות הקלישאתיות הרגילות. הוא נמנע מלהתלונן, כי כשאתה חי את החיים האלה ביום-יום, הם כבר הופכים לבדיחה, ולכן הוא ממלא את הסיפורים שלו בהתחכמויות ציניות ואירוניות. לפעמים הוא עושה את זה דרך משפטים שנשמעים מסורבלים על הנייר אבל הופכים לקליטים-להפליא כשהוא שר אותם ("אם תתקרב עוד לצלחת עוד תהיה מה שאוכלים") ולפעמים מספיקה רק מילה אחת - נראה אתכם לא מפזמים כל היום את המילה "אשראי" אחרי שתשמעו את הפזמון של "הבדיחה".

    מעל הכל בולטת העוצמה של חיה מילר כלהקה. בניגוד להמון להקות באינדי הישראלי, חיה מילר מרגישה כמו להקה שנמצאת כאן כדי להישאר, ולא להיות רק תחנת ביניים בקריירה של החברים המרכיבים אותה. האי-סדר היחסי של המוזיקה של חיה מילר מתאים לסגנון זרם התודעה של קפלן. חברי הלהקה נשמעים נהדר ביחד: למרות שהם מנגנים רוק עצבני ולא מלודי במיוחד, הם לא נשמעים כאילו הם מנסים לעלות אחד על השני עם הכלים שלהם. הם מושפעים בצורה בולטת מאמנים ישראלים רבים: אני שומע במוזיקה שלהם את עמיר לב, נושאי המגבעת, הקליק ועוד אמנים מהשוליים של המוזיקה הישראלית, אבל איכשהו הלהקה מצליחה לקחת את סך ההשפעות שלה ולהפוך אותן למשהו חדש ומקורי. אולי הסיבה העיקרית שבגללה זה עובד היא שהם עדיין בשיאם ועדיין רעבים. על כמה להקות רוק ישראלי אפשר להגיד את זה בימים אלו?