פוסטים מתויגים עם ביקורת הופעה

  • פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים

    צילום: יובל אראל

    הקולות המלאכיים של דני עבר הדני (קלידים) ונועה איילי (צ'לו) בלבלו את אבא שלי כשניסינו להידחס בתוך הקהל לכיוון הבמה. "מה זה יש חימום?" הוא שאל בהפתעה מתקבלת על הדעת. במקום גיטרות שמנסרות את הלילה, צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים ליטפו את קירות הבארבי בשיר הנושא של האלבום המושק "מדור פיות". בין ראשים מלבינים ומקריחים דמותו של פורטיס נגליתה על הבמה, לבוש במעיל מקושקש ומכנסי עור אדומים. בקול מרוכך וזנב שיער שחור באחורי ראשו, פורטיס השלים את המעבר ממשוגע לסאניאסי - אדם במסע רוחני. התפיסה הראשונית של קהל גברי ומזדקן התבררה כשטות ככל שאנחנו נכנסים לתוך עין הכאוס. כמו הלהקה מדובר בקהל בין דורי, בין מגדרי, חוצה ז'אנרים והגדרות: ילדה בת 10 יושבת על כתפי אביה ומנופפת בשלט שפורטיס מתקשה לקרוא, אם בשנות החמישים ובת בסוף שנות העשרה רוקדות יחד. בתום שיר הפתיחה, הקהל סירב לקבל את הטרנספורמציה של פורטיס, "משוגע" הם קוראים לו והוא עונה בצדק: "שיגעון זה במיינסטרים היום".

    הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

    קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

    ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

    אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

    צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

  • The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב

    צילום: אילנית תורג'מן

    הופעת רוק בישיבה - זה לא פרדוקס? כיסאות הפלסטיק הם זולים למחצה והקהל סביבי הוא מהסוג שנוזף כשהמעיל שלך מתחכך בו בטעות. פחדתי שככה אוכל לאפיין את דה פז בנד: רוק-בלוזי שפונה לאנשים שמחפשים משהו שלא באמת היה אף פעם. שמחתי לגלות שטעיתי.

    ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

    מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

    למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

    דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

    עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

    בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

    דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

    360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

    פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

    אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

  • Holy Fuck בלבונטין 7: באו להרים

    צילום: אורנה טימן

    לא ידעתי מי הם הולי פאק. למעשה, עבורי הולי פאק זו הערה ששומעים רק בסרטי תיכון אמריקאים כשאחת מהדמויות ניצבת בפני חוויה מסעירה כמו להזמין מישהי ממש שווה לצאת או לאכול פיצה או משהו בסגנון. לאחר האזנה צפופה למוזיקה וצפייה בלייבים שונים של הלהקה חשבתי לעצמי, "הולי פאק, החבר'ה האלה ממש טובים!" וחדור ציפייה הלכתי ללבונטין ביום שבת על מנת לקבל מנה הגונה של הולי פאק.

    שולחנות עמוסים בציוד. צילום: אורנה טימן

    חברי הלהקה, בריאן בורצ'רד (אפקטים, גיטרה ושירה), גראהם וולש (אפקטים ושירה), מאט מקוויד (באס, גיטרה ואקפטים) ומאט שולץ (תופים) עלו לקולות מחיאות כפיים סוערות בחלל הלבונטין שהיה מלא עד אפס מקום, ומבלי לבזבז זמן פתחו עם "Chimes Broken" מתוך אלבומם האחרון "Congrats" מ-2016. בורצ'רד ווולש היו בקדמת הבמה עם שולחנות עמוסים במיקסרים, קלידים מכל הסוגים, פדאלים ועוד המון ציוד אנלוגי - זה נראה כאילו צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון על מנת להבין את מה שהולך שם. בשביל באמת לחוות את החוויה החנונית במלואה, השולחנות הוקרנו על קירות הלבונטין בלייב במקביל להופעה. על השולחן של בורצ'רד היתה אפילו גיטרת סלייד שעליה הוא ניגן עם סכין למריחה (ובכך הראה לי שעשיתי שימוש לא נכון בסכין הזאת) ואפילו מכונה לחיתוך פילם של מצלמה שהוא השתמש בה בתור כלי נגינה לכל דבר. הלהקה סימפלה את עצמה על הבמה והשתמשה אך ורק בכלים אנלוגיים, לא היה מחשב אחד לרפואה על הבמה וטוב שכך.

    עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז. צילום: אורנה טימן

    אפשר לתאר את המוזיקה שלהם בשמות ארכאיים כמו דאנס-רוק או אלקטרו-רוק, אבל החבר'ה הקנדיים פשוט באו להרים. המרתף של הלבונטין עלה כמה קומות אל השמיים עם מוזיקה שנשמעה כמו עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז, פאטבוי סלים וקצת קראוט-רוק. בתור טבעוני שאוהב עוגות ותמיד מתבאס שאני לא יכול לאכול אותן במסיבות של חברים, אכלתי מהעוגה של הולי פאק בלי אפילו ללעוס. הלהקה הרקידה את כל הלבונטין מבלי להחמיץ פעמה אחת. בורצ'רד ווואלש רקדו בקדמת הבמה כאילו הם לא מתפעלים את המילניום פאלקון עם כל הציוד שיש לרשותם בעוד ששולץ תופף כאילו היה קית' מון מ-The Who ומקוויד איחד הכל עם ליינים רפטטיביים ומרקידים. שני המאטים לבשו חולצות תואמות (צירוף מקרים?) היוו חטיבת קצב הדוקה ואיפשרה לבורצ'רד ווואלש לעשות כרצונם ולעוף עם המוזיקה עם ההבטחה שהם תמיד ינחתו על הוואן.

    הולי פאק הצליחו לתמרן היטב בין רגעים חלומיים של דרים פופ למקצבי אינדסטריאל מרקידים, בין רגעי שקט להתפרצויות של מוזיקה קצבית שגרמו לאנשים למלמל דברים נוסח "בונא אחי, עולה לי" תוך כדי שכל המועדון רוקד. למעשה היתה הרגשה של מסיבה יותר מאשר של הופעה והרגשתי כמו בסרט "אנשי המסיבות" בסצנת רייב בהסיאנדה שבמנצ'סטר. ההופעה ארכה כשעה וחצי כולל הדרן והצליחה לגרום לי למלמל לעצמי "הולי פאק, זה היה טוב" והשכיחה ממני ש-"הולי פאק, מחר יום ראשון".

    מכונה לחיתוך פילם ככלי נגינה. צילום: אורנה טימן

  • יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה

    צילום: עידו שחם

    על העטיפה של "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, היא מביטה קדימה במבט אניגמטי שלא ברור אם הוא שמח, עצוב ו/או מפוחד. אמש בתאטרון תמונע היא נראתה אחרת. היא הביטה קדימה במבט נחוש, נוכח ורך, מבט שהקרין את ההוויה שלה לקהל ופגש במבטי הנגניות שלה עם חיוך. כן, כן, נגניות. הצוות של איזנברג הורכב מנשים, כולל הזמרת/יוצרת נעם סדן ואפילו עובדת במה אחת. למעשה, איזנברג הפכה את הנוסחה: אם בדרך כלל יש בלהקות אינדי את הבסיסטית, הפעם היה שם בסיסט - יונתן לויטל שגם הפיק לה את האלבום. כולן התמקמו במעגל על רצפת תאטרון תמונע, פורמט שנהיה קצת טרנדי לאחרונה אם כי אמש הוא עבד והצליח להוריד את המוזיקה מהבמה לגובה האוזניים. הקהל ישב על כסאות כתר ירוקים בשורות ארוכות, שילוב בין אנשים מבוגרים (קרובי משפחה של הנגנים?), נשים אופנתיות ואקראים אחרים כמוני.

    ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

    גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

    איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי