פוסטים מתויגים עם ביקורת הופעה

  • שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים

    צילום: יואב איתיאל

    בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.

    שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב - וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".

    התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.

    רג'סטאן אקספרס: בטאבלות ובמחולות. צילום: יואב איתיאל

    הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.

    הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.

    האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו - יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.

    איפה גרינווד? צילום: יואב איתיאל

  • All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי

    צילום: לורי שטטמאור

    בכל פעם שאני מגיע לבארבי ברכב, אני מנסה לחזות מראש את הצפיפות בהופעה על פי "מדד הסונול", שנקבע על פי המרחק בין תחנת הדלק שליד הבארבי למקום החניה הפנוי הקרוב. גם אתמול בערב, רבע שעה לפני תחילת ההופעה של All Them Witches, המדד לא הטעה אותי - המרחק הגדול יחסית בין מקום החניה שלי לתחנת הדלק חזה במדויק את הצפיפות בתוך המועדון, שהיה בתפוסה גבוהה בהרבה מהציפיות שלי מהלהקה האלמונית למדי (כך הנחתי).

    אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל - לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.

    ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.

    החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי - לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.

  • Moon Duo בבארבי: ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה

    מוזיקה לנסיעות. צילום: שירה גריף

    מכירים את זה שיוצאים מהופעה ומתחילים לחפור עליה עם חברים? אז זה בדיוק מה שעשינו אחרי Moon Duo בבארבי (21.6) - אני, נמרוד ספיר, למד וענבר.

    עידו: יש הדרן. אני לא יודע אם יש לי כוח להדרן. אם הם יעשו בלדה אכנס, אם זה יהיה משהו אחר אכנס - אחרת אין טעם לחזור לזה.

    למד: מונוטוניות?

    עידו: כן. אה, הם עושים את "No Fun"! הם עושים את "No Fun" של איגי פופ. טוב, זה קצת יותר מעניין סוף סוף.

    ענבר: אני לא מכירה אותם.

    עידו: איגי פופ!? והסטוג'ס!?

    ענבר: שמעתי משהו אחר. גם את איגי פופ אני לא הכי מכירה.

    עידו: תתביישי. אז ההדרן הזה היה השיר הכי טוב.

    ...

    עידו: רגע, מה חשבת על ההופעה?

    ענבר: מה חשבתי על ההופעה?

    עידו: כן.

    ענבר: לא הספקתי, אתה יודע, מחשבה. כאילו, אני לא כזה נהנית מזה. אני נהנית מזה אולי כשאני כזה בסיטואציה אחרת.

    עידו: איזה סיטואציה?

    ענבר: שמעתי אותם, בבית, וכאילו הייתי בצ'יל כזה והיה לי סבבה לשמוע אותם.

    למד: זה מוזיקה לאוטו.

    עידו: לאוטו זה מעולה, זה אחלה מוזיקת נסיעות! זה ממש מוזיקת נסיעות. זה מקצב יציב יחסית, זה לא טמפו גבוה מדי, זה יכול להיות ברקע, אתה יכול להתפקס בינתיים.

    ענבר: אני צריכה משהו לשיר איתו במוזיקת נסיעה.

    למד: היום קפץ לי קטע מביך: "More Than a Feeling" של Boston, באוטו.

    עידו: אה, קלסיקה! זה כזה להגביר את הווליום.

    למד: ממש, פול ווליום ושרתי לאללה באוטו עם זיוף.

    עידו: ברור, הכי כיף. אמרתי לנמרוד מקודם שהם (מון דואו -ע"ש) ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה.

    ענבר: וואו, האמת ש...

    עידו: אותו השיר - שוב ושוב ושוב.

    ענבר: קצת AC/DC. אני יכולה לראות את זה.

    עידו: הם עושים את זה טוב, אבל זה אותו השיר שוב ושוב ושוב, כמעט בלי וריאציה. נמרוד, מה אתה חשבת על ההופעה?

    נמרוד: זה בהקלטה?

    עידו: כן!

    נמרוד: האמת שניסיתי להכנס לזה, כאילו להכריח את עצמי להישאר מרוכז. כי זה מוזיקה לגמרי שאני חושב, מאחורי הראש, וכשאני מקשיב לה בבית אני נהנה, אבל זה מוזיקה כזאת של פרודקוטיביות. דווקא בכוח להאזין לה ולרוקן את הראש ולא לחשוב על משהו אחר...

    עידו: הצלחת?

    נמרוד: הצלחתי האמת. זה מאוד הזכיר לי נסיעות שעשיתי באוסטרליה בתוך מדבר, על כביש ישר לגמרי, עם אותם דיסקים שוב ושוב ושוב.

    עידו: איזה דיסקים שמעת שם?

    נמרוד: איזה דיסקים שמעתי שם? וואי, זה היה לפני 15 שנה. זה הרבה White Stripes, אני חושב שזה היה אז. אבל באיזשהו שלב, אחרי 6 שעות נסיעה, המוח פשוט התהפך, וזה אותו אזור מנטלי. וכאילו לא נראה שאם הם היו באים עוד שנתיים שוב הייתי חוזר, אבל אני לא יכול להגיד שבאמת סבלתי, כי דווקא להכנס לזה, יש לזה את הערך של זה.

    עידו: יכול להיות שצריך להיות במצב רוח הנכון, אני בפירוש לא במצב רוח הנכון למוזיקה כזאת. אני צריך עכשיו משהו יותר קשוח.

    נמרוד: וההפקה היתה טובה: הסאונד היה טוב, הם נתנו את מה שהם צריכים לתת - הם לא התחפשו לאיזה להקה אחרת. ואפילו ההקרנה המינימליסטית הזאת - זה לא היה הוידאו ארט שראינו ב-Mew לפני שבוע - אפילו הדבר הקטן הזה תרם.

    עידו: חבל שהדליקו תאורה כל הזמן, כי היה צריך לראות את הוידאו ארט ולא את התאורה. כשהדליקו את התאורה, לא ראו את הוידאו ארט, זה קצת מפגר.

    נמרוד: כן, אבל זה בכל מקרה היה מן כזה, כמו המוזיקה, אותן התבניות שוב ושוב, אז לא הרגשת שאתה מפספס משהו.

    עידו: יש פה את מיטב הסצנה - ראיתי את רייסקינדר ואת שלומי ברכה!

    נמרוד: היית בחימום היום?

    עידו: לא, אני לא מתחבר לחסן.

    נמרוד: האמת שמעבר לשאלה מתחבר/לא מתחבר, זה פשוט לא החימום הנכון. הם לא החמיאו, היה צריך משהו הרבה יותר כזה מהורהר, משהו כזה יותר נבנה. נגיד, בלה טאר היתה עובדת פה טוב.

    עידו: בלה טאר זה וייב אחר, זה שקט, זה לא פסיכדליה, זה משהו אחר.

    נמרוד: כן, אבל זה לפתוח את הצ'אקרות כזה, להופעה, זה יותר ההקשבה. זה לא בדיוק אותו סגנון, אבל זה כן אותו וייב.

    עידו: הייתי מביא משהו עם סינתיסייזרים לחימום. אני לא בטוח מי. מי טוב עם סינתיסייזרים כרגע?

    נמרוד: סינתיסייזרים כאלה? אני לא יודע.

    עידו: לא הרבה. קשה לי לחשוב אפילו על אחד, מן הרכב סינת' כזה. פעם היה באנטיביוטיקה מלא סינת', אבל עכשיו אין אף אחד שממלא את המשבצת הזו.

  • טטרן בבארבי: נסיונות תקשור עם חייזרים

    צילום: גאיה סעדון

    זה די נדיר להגיע להופעת השקה לאלבום עם סימני שאלה לגבי הסטליסט. זה אמור להיות פשוט, לא? סטליסט של הופעת השקה יהיה מורכב לרוב משירי האלבום החדש ועוד כמה להיטים מהאלבומים הקודמים. אבל כשמשחקים עם הגבולות של לייב ואולפן, כמו שטאטרן עושים מאז אלבום הבכורה שלהם, אפשר להמר על כל דבר. את האלבום הראשון "Shvat" הם הקליטו לייב באולפן. השני "Soul Ghosts" הוא פשוט הופעה חיה שהוקלטה, עם מספר לא מבוטל של שירים שלא שוחררו עד היום בפורמט אחר. באלבום החדש "No Sides", טאטרן לקחו את טשטוש הגבולות צעד נוסף קדימה והוציאו אלבום שלם של קטעים מאולתרים. ההימורים שלי נעו בין ערב שיהיה כולו ג'אם מאולתר בו טאטרן יאזכרו קטעים מהאלבום, לבין ניסיון לשחזר את הקטעים המקוריים והטובים מ-"Shvat" ו-"Soul Ghost" עם מרחב תנועה מסוים. בשום אופן לא דמיינתי את מה שיקרה.

    ארבעה סניירים. צילום: גאיה סעדון

    טאטרן השיקו בפועל שני אלבומים. ההופעה התחילה עם שחזור די מדויק של "The Climb", הקטע שפותח את "No Sides", ולכמה רגעים חששתי שההימור השני הולך להתממש. "The Climb" הוא בפירוש לא שיר פתיחה קלאסי: הוא מתפתח לאט מאוד - מה שנקרא בלעז slow burner אחושרמוטה - חסר בו גרוב בחלקים משמעותיים והמלודיה שלו רפטטיבית. לשמחתי, אחרי הפתיחה המדשדשת, טאטרן עברו לשורה של קטעים חדשים, חסרי שם ככל הידוע לי וליתר הקהל הנפעם, ונטשו את האלבום החדש כמעט לגמרי. היו שם בלדות שקטות ונוגות, קטעי היפ הופ אינסטרומנטלי וגם לפרקים מה שנשמע כמו ניסיונות לתקשר עם חייזרים. כשהפרצופים שלנו לא היו מהופנטים מהפלא, טאטרן נעו עם הראש מעלה ומטה לפי קצב ארבעת הסניירים של דן מאיו. ככה זה המשיך עד שהגיע "Lemon", קטע חובה בהופעות של טטרן. בזמן שהקהל עף באוויר, אופיר בנימינוב (בס) נראה משועמם מאוד, וכשנגמר השיר הוא שלח לנו מבט מאוכזב של "באמת, לא נמאס לכם עדיין?". לעומת זאת, נראה שהלהקה נהנתה מאוד לנגן גרסה לא מסורתית ל-"Demian" הוותיק, לתת ביצוע מדויק ל-"Elephant" ולהסלים את כולנו לקצה עם "Eyes", הסינגל היחיד עד כה מ-"No Sides".

    חמישה - זה מספר הקטעים הכולל ב-"No Sides". באופן די מפתיע, זה גם מספר הקטעים החדשים שנוגנו בהופעה ולא יצאו עד כה - לא כולל קאבר ל-"Tomorrow Never Knows" של הביטלס ו-"White Lies", שאמנם אמור להיות קטע הסגירה מהאלבום החדש, אבל (ואולי אני הזיתי) נשמע שונה לגמרי על הבמה. זה אומר המון. אם הם היו רוצים, טאטרן היו יכולים להוציא אלבום כפול, חציו מאולתר וחציו מחושב, מלודי ובנוי היטב. הם בחרו להוציא יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. קשה שלא להעריך את זה, גם אם התוצאה לא לטעמי. אבל אחרי הופעת ההשקה, "No Sides" מרגיש כמו לא יותר ממתאבן לאלבום הבא.

    טאטרן יופיעו בפסטיבל שיק שוק בעפולה 16.6

    הקהל עף באוויר. צילום: גאיה סעדון

  • Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם

    צילום: דודו רוזן

    מזג האוויר האפור גשום שלשום היה התפאורה המושלמת ללהקת Eagulls - הם הביאו אותו מלידס בצפון אנגליה הישר לתאטרון תמונע במרכז תל אביב. כבר מאיך שהסולן George Mitchell העמיד את עצמו על הבמה האג'נדה היתה ברורה: יגאלז לא באו להתחנף. זו לא היתה הופעה של "שלום תל אביב" ומונולוגים על חומוס ואפילו לא של הדרן, אלא הופעה בוייב צימרי עם סרט שחור-לבן שהוקרן ברקע ומבטים שמופנים לרצפה. משום מה הלהקה באה ללא הגיטריסט השני שלה, אבל העדרו לא הורגש כל כך כי הגיטריסט הנותר Mark Goldsworthy פרס שמיכה צבעונית של צלילים בין ג'וני מארר מהסמית'ס לוויל סרג'נט מאקו והבאנימן. חטיבת הקצב של המתופף Henry Ruddel והבסיסט ספק רואה חשבון Tom Kelly התבלטה הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע באלבומי הלהקה והדגישה את היכולת המושלמת שלהם לנגן מקצבים מדויקים ומחזוריים נטולי אגו. הסולן מיטשל תקשר-לא תקשר עם הקהל, שיחק עם טייפ המנהלים שלו בין השירים, הסתכל פנימה-החוצה ושר וזז בצורה האידיוסינקרטית שלו. אפילו שהם ביצעו את הלהיטים מאלבום הבכורה ("Tough Luck", "Nerve Endings", "Posessed"), החומרים שבאמת זרחו על הבמה היו השירים החדשים יותר מאלבומם השני "Ullages", שירים כמו "Euphoria", "Skipping" וגם "My Life in Rewind" שזכה לשירה והנפת ידיים בקהל שמילא את תמונע. מי שהגיע לשמוע להקת פאנק עצבנית בטח התענג על האנרגיות של Deaf Chonky בחימום, אך התאכזב לגלות שיגאלז הפכו ללהקת פוסט-פאנק שנפלה אל תוך העצב. אבל מי שבא באוזניים פתוחות קיבל פסקול מלנכולי למה שנשאר מהחורף הישראלי, נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם שיודעת איך זה מרגיש.

    צילום: דודו רוזן

  • פסטיבל אינדיחפר 2017: גרוב צפוף

    Full Trunk (צילום: גאיה סעדון)

    "שמעתי שאתם יודעים לשיר!" צעק גל ניסמן מלהקת Full Trunk אל הקהל בפסטיבל אינדיחפר. הוא שמע נכון. שלוש שעות קודם לכן, אותו קהל צעק את הנשמה יחד עם גל דה פז מ-The Paz Band, בשאלות-תשובות של משפטי בלוז-רוק מפוצצי כוח. העובדה שהשעה הייתה רק שש בערב, ושיש להם עוד ערב ארוך של הופעות לפניהם לא הזיזה לתושבי עמק חפר. נראה שאף אחד לא הרגיש צורך לשמור אנרגיות להמשך, גם לא גל דה פז, שידעה היטב שיהיה לה עוד סיבוב בהרמת ידיים ורגליים לאוויר עם ההרכב השני שלה Lucile Crew - וזאת בדיוק הסיבה שלא צריך להיות מעריץ גדול של המוזיקה (ואני אישית לא), כדי ליהנות מהופעה של דה פאז באנד. לגל דה פז יש חוש קצב מדבק. כשהיא רוקדת ושרה על הבמה, הקהל רוקד ושר יחד איתה, פשוט כי אין לו ברירה אחרת. כשנגמרה ההופעה הם עוד עמדו שם לדקה ארוכה, ביקשו עוד, ובסוף התפזרו החוצה מההאנגר כדי לנוח כמה דקות עד להופעה הבאה.

    הבעיה עם הפסטיבל, שהתקיים בשישי האחרון באזור התעשיה של עמק חפר, היא בעיקר השם יוצר הציפיות שלו. "אינדיחפר" מתנגן באוזניים דומה מדי ל-"אינדינגב", ומכריח אותנו להשוות בין שני אירועים שהמשותף ביניהם קטן מאוד, ולמעשה מוגבל אך ורק לכמה להקות באינדי הישראלי. מי שיצא לו להגיע לאינדינגב, מכיר את השחרור מתחושת הארציות שמלווה את היום-יום שלנו, לתוך חלום מדברי של שלושה ימים בקהילת מוזיקה חד פעמית. הצלילים מגיחים שם מכל פינה, ולא רק מהבמות השונות, אלא גם מג'אמים מאולתרים בין זולות, אוהלים, ועצים. תחושת השחרור הזאת לא יכולה להתרומם מקרקע של אזור תעשייה. גם כשמצליחים לשקוע אל תוך המוזיקה בהאנגר, ברגע שיוצאים ממנו החוצה אל רחבת האוכל המאולתרת והמגודרת היטב, הדוכנים, הדשא הסינטטי, הצפיפות הבלתי נסבלת, ומפעלי התעשייה מסביב הנחיתו בחזרה לקרקע המציאות, וזה מה שקרה בכל הפוגה בין הופעה להופעה.

    Lucile Crew: שיא הערב (צילום: גאיה סעדון)

    חזרתי להאנגר עם אוזו-בזוקה וטטרן. הקהל פתאום הרגיש דל יותר, פחות מעוניין וקופצני מאשר עם דה פז. זה לא שאוזו-בזוקה נכשלו בסיפוק סחורת הפסיכדליה הים-תיכונית, או שטטרן היו פחות מדויקים ביצירת הקסם האינסטרומנטלי העמוס ברבדי צלילים שרק הם יודעים להפיק, אלא שמדובר בשתי להקות אצלן הקהל חווה את המוזיקה באופן קצת יותר פסיבי. מבחינתי, אלו היו אחד הסטים היותר המוצלחים שראיתי של שתיהן: אוזו-בזוקה נתנו למשל רפרור מקפיץ לפתיחה של "מה עשית?" של טיפקס, לפני הכניסה ל-"Homesick", שיר שנשמע כאילו בלק-סבת' כתבו על אסיד בזמן שהות במצרים. טטרן פתחו עם קטע פוסט-רוק חדש, בו אופיר בנימינוב (בס) ותמוז דקל (גיטרה) צירפו באיטיות שכבה אחר שכבה של סאונדים אווריריים וחלליים עליהם דן מאיו (תופים) בנה את הגרוב מנגיעות זריזות במצילות וצידי התופים עד כוח מתפרץ על הסנייר שהניע את כל הקטע קדימה בסחרור מתגבר. כמו כל טראק של טטרן, לוקח זמן עד שהתודעה צורבת לזיכרון את עומס הצלילים והרעיונות שנזרקים לאוויר בכל שנייה, וגרמו לי להמתין בציפייה לפעם הבאה שאשמע אותם שוב.

    פול טראנק ולוסיל קרו, כל אחת בתורה, חזרו לשיתוף הפעולה עם הקהל. ניסמן ממקודם, הזמר והגיטריסט של פול טרנק, העביר הוראות איך להצטרף אליו בפזמון של שיר חדש בשם "Hey-Hey", והקהל עמד במשימה בדיוק מפתיע. זו אולי החזקה והחולשה המשמעותית של פול טראנק: הם יודעים לכתוב שירים קליטים שנותנים סיפוק מהרגע הראשון, אבל מצד שני לא נשארים איתך לאורך זמן. בדומה לרפרור של אוזו-בזוקה לטיפקס, פול טרנק פתחו את ההופעה עם "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס. לוסיל קרו לא היו צריכים להסביר דבר לקהל, ובביצוע פאנקי לאחד הלהיטים שלהם, "Big City", כולם ידעו בדיוק מתי לענות לג'ואל קובינגטון, הראפר של ההרכב, שהם נמצאים בעיר הגדולה - האירוניה התפספסה בהאנגר. בעיני זה היה השיא של הערב: להקה שהצליחה ליצור איזון מושלם בין היפ הופ עם פלואו זריז ומשחקי, גרוב פאנקי, ויכולות וירטואוזיות בנגינה והקפצת גופים לתקרה.

    Shtuby: דילג בין מגברים (צילום: גאיה סעדון)

    מכאן היה רק לאן לעלות. Shtuby טיזז על הבמה במשך כמעט שעה עם סט מוקלט מראש של טכנו-טראנס אוונגרדי, ללא הלהקה שלו, ניצח על הקהל עם ידיו, בעזרת התרמין ובלעדיו, דילג בין מגברים עם הבוזוקי על הצוואר, ותיפף במהירות כמו הפלאש על פדים אלקטרוניים (רק אני רואה את הדמיון בינו לבין גיבור העל?). מפעם לפעם הוא גם נופף במהירות לקהל שנופף לו בחזרה, ונראה שפספס את אחיו התאום בלבוש כחול שהסתובב בין האנשים וחיקה את תנועות הגוף המוגזמות ומעט גמלוניות של השטובי המקורי. הבאסה היחידה בהופעה היתה שבזמן ששטובי עבד קשה, מאחוריו ומצדדיו אנשי סאונד סידרו את הכלים להופעה הבאה, והרסו מעט את אווירת החפירות. גם אווירת החופש הפסטיבלית מעט התפספסה. כן, מדובר בהפקה מבורכת, להביא רצף של להקות שוליים פחות או יותר מחוץ לתל אביב ומסגרות הפסטיבלים המוכרים. גם ברמת הארגון, ההופעות תקתקו אחת אחרי השנייה, ללא עיכובים, והסאונד בהאנגר שמר על איכות גבוהה לאורך כל הערב. אבל נראה שהחצר הקטנה מחוץ להאנגר, שלא הצליחה להכיל את כל באי הפסטיבל, יצרה את הצורך לברוח בהפוגות החוצה לחניונים מסביב.

    נצ'י נצ' החזיר את הקהל מהחניונים בחזרה להאנגר להופעה אחת אחרונה בפסטיבל, ונתן כהרגלו את ההרגשה שכל אחד הוא חבר ותיק שלו מימי בית הספר העממי בפתח תקווה. עושה רושם שנצ'י בכלל לא צריך לעלות עם מיקרופון. הקהל שר ודקלם במקומו מחצית מההופעה, כשלאחר כל שורה שהוא נתן לנו להשלים, הוא אמר תודה בחיוך מסופק. למרות האיכויות הברורות של נצ'י והפופולריות שלו, נראה שחלק לא קטן מהקהל כבר החל להתעייף ולהתפזר לבתים. רצף של עשר הופעות מבוססות גרוב, ללא הפסקה ארוכה או מופע רגוע יותר, ובלי חלל מנוחה מרווח מספיק, יכולה להיות משימה לא קלה גם לצעירים והנמרצים שבינינו. רק מלך הראפ של המזרח התיכון פיזז את דרכו מחויך, מיוזע ועדיין מלא מרץ, אל אחורי הקלעים, בזמן שנתיניו כיתתו את רגליהם בתשישות שבעת רצון, בחזרה למכוניות.

  • חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית

    (צילום: gaya's photos)

    תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.

    הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.

    בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.

    לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.

    סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)

    כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו - מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.

    ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי - זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?