פוסטים מתויגים עם ביקורת הופעה

  • טטרן בבארבי: נסיונות תקשור עם חייזרים

    צילום: גאיה סעדון

    זה די נדיר להגיע להופעת השקה לאלבום עם סימני שאלה לגבי הסטליסט. זה אמור להיות פשוט, לא? סטליסט של הופעת השקה יהיה מורכב לרוב משירי האלבום החדש ועוד כמה להיטים מהאלבומים הקודמים. אבל כשמשחקים עם הגבולות של לייב ואולפן, כמו שטאטרן עושים מאז אלבום הבכורה שלהם, אפשר להמר על כל דבר. את האלבום הראשון "Shvat" הם הקליטו לייב באולפן. השני "Soul Ghosts" הוא פשוט הופעה חיה שהוקלטה, עם מספר לא מבוטל של שירים שלא שוחררו עד היום בפורמט אחר. באלבום החדש "No Sides", טאטרן לקחו את טשטוש הגבולות צעד נוסף קדימה והוציאו אלבום שלם של קטעים מאולתרים. ההימורים שלי נעו בין ערב שיהיה כולו ג'אם מאולתר בו טאטרן יאזכרו קטעים מהאלבום, לבין ניסיון לשחזר את הקטעים המקוריים והטובים מ-"Shvat" ו-"Soul Ghost" עם מרחב תנועה מסוים. בשום אופן לא דמיינתי את מה שיקרה.

    ארבעה סניירים. צילום: גאיה סעדון

    טאטרן השיקו בפועל שני אלבומים. ההופעה התחילה עם שחזור די מדויק של "The Climb", הקטע שפותח את "No Sides", ולכמה רגעים חששתי שההימור השני הולך להתממש. "The Climb" הוא בפירוש לא שיר פתיחה קלאסי: הוא מתפתח לאט מאוד - מה שנקרא בלעז slow burner אחושרמוטה - חסר בו גרוב בחלקים משמעותיים והמלודיה שלו רפטטיבית. לשמחתי, אחרי הפתיחה המדשדשת, טאטרן עברו לשורה של קטעים חדשים, חסרי שם ככל הידוע לי וליתר הקהל הנפעם, ונטשו את האלבום החדש כמעט לגמרי. היו שם בלדות שקטות ונוגות, קטעי היפ הופ אינסטרומנטלי וגם לפרקים מה שנשמע כמו ניסיונות לתקשר עם חייזרים. כשהפרצופים שלנו לא היו מהופנטים מהפלא, טאטרן נעו עם הראש מעלה ומטה לפי קצב ארבעת הסניירים של דן מאיו. ככה זה המשיך עד שהגיע "Lemon", קטע חובה בהופעות של טטרן. בזמן שהקהל עף באוויר, אופיר בנימינוב (בס) נראה משועמם מאוד, וכשנגמר השיר הוא שלח לנו מבט מאוכזב של "באמת, לא נמאס לכם עדיין?". לעומת זאת, נראה שהלהקה נהנתה מאוד לנגן גרסה לא מסורתית ל-"Demian" הוותיק, לתת ביצוע מדויק ל-"Elephant" ולהסלים את כולנו לקצה עם "Eyes", הסינגל היחיד עד כה מ-"No Sides".

    חמישה - זה מספר הקטעים הכולל ב-"No Sides". באופן די מפתיע, זה גם מספר הקטעים החדשים שנוגנו בהופעה ולא יצאו עד כה - לא כולל קאבר ל-"Tomorrow Never Knows" של הביטלס ו-"White Lies", שאמנם אמור להיות קטע הסגירה מהאלבום החדש, אבל (ואולי אני הזיתי) נשמע שונה לגמרי על הבמה. זה אומר המון. אם הם היו רוצים, טאטרן היו יכולים להוציא אלבום כפול, חציו מאולתר וחציו מחושב, מלודי ובנוי היטב. הם בחרו להוציא יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. קשה שלא להעריך את זה, גם אם התוצאה לא לטעמי. אבל אחרי הופעת ההשקה, "No Sides" מרגיש כמו לא יותר ממתאבן לאלבום הבא.

    טאטרן יופיעו בפסטיבל שיק שוק בעפולה 16.6

    הקהל עף באוויר. צילום: גאיה סעדון

  • Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם

    צילום: דודו רוזן

    מזג האוויר האפור גשום שלשום היה התפאורה המושלמת ללהקת Eagulls - הם הביאו אותו מלידס בצפון אנגליה הישר לתאטרון תמונע במרכז תל אביב. כבר מאיך שהסולן George Mitchell העמיד את עצמו על הבמה האג'נדה היתה ברורה: יגאלז לא באו להתחנף. זו לא היתה הופעה של "שלום תל אביב" ומונולוגים על חומוס ואפילו לא של הדרן, אלא הופעה בוייב צימרי עם סרט שחור-לבן שהוקרן ברקע ומבטים שמופנים לרצפה. משום מה הלהקה באה ללא הגיטריסט השני שלה, אבל העדרו לא הורגש כל כך כי הגיטריסט הנותר Mark Goldsworthy פרס שמיכה צבעונית של צלילים בין ג'וני מארר מהסמית'ס לוויל סרג'נט מאקו והבאנימן. חטיבת הקצב של המתופף Henry Ruddel והבסיסט ספק רואה חשבון Tom Kelly התבלטה הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע באלבומי הלהקה והדגישה את היכולת המושלמת שלהם לנגן מקצבים מדויקים ומחזוריים נטולי אגו. הסולן מיטשל תקשר-לא תקשר עם הקהל, שיחק עם טייפ המנהלים שלו בין השירים, הסתכל פנימה-החוצה ושר וזז בצורה האידיוסינקרטית שלו. אפילו שהם ביצעו את הלהיטים מאלבום הבכורה ("Tough Luck", "Nerve Endings", "Posessed"), החומרים שבאמת זרחו על הבמה היו השירים החדשים יותר מאלבומם השני "Ullages", שירים כמו "Euphoria", "Skipping" וגם "My Life in Rewind" שזכה לשירה והנפת ידיים בקהל שמילא את תמונע. מי שהגיע לשמוע להקת פאנק עצבנית בטח התענג על האנרגיות של Deaf Chonky בחימום, אך התאכזב לגלות שיגאלז הפכו ללהקת פוסט-פאנק שנפלה אל תוך העצב. אבל מי שבא באוזניים פתוחות קיבל פסקול מלנכולי למה שנשאר מהחורף הישראלי, נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם שיודעת איך זה מרגיש.

    צילום: דודו רוזן

  • פסטיבל אינדיחפר 2017: גרוב צפוף

    Full Trunk (צילום: גאיה סעדון)

    "שמעתי שאתם יודעים לשיר!" צעק גל ניסמן מלהקת Full Trunk אל הקהל בפסטיבל אינדיחפר. הוא שמע נכון. שלוש שעות קודם לכן, אותו קהל צעק את הנשמה יחד עם גל דה פז מ-The Paz Band, בשאלות-תשובות של משפטי בלוז-רוק מפוצצי כוח. העובדה שהשעה הייתה רק שש בערב, ושיש להם עוד ערב ארוך של הופעות לפניהם לא הזיזה לתושבי עמק חפר. נראה שאף אחד לא הרגיש צורך לשמור אנרגיות להמשך, גם לא גל דה פז, שידעה היטב שיהיה לה עוד סיבוב בהרמת ידיים ורגליים לאוויר עם ההרכב השני שלה Lucile Crew - וזאת בדיוק הסיבה שלא צריך להיות מעריץ גדול של המוזיקה (ואני אישית לא), כדי ליהנות מהופעה של דה פאז באנד. לגל דה פז יש חוש קצב מדבק. כשהיא רוקדת ושרה על הבמה, הקהל רוקד ושר יחד איתה, פשוט כי אין לו ברירה אחרת. כשנגמרה ההופעה הם עוד עמדו שם לדקה ארוכה, ביקשו עוד, ובסוף התפזרו החוצה מההאנגר כדי לנוח כמה דקות עד להופעה הבאה.

    הבעיה עם הפסטיבל, שהתקיים בשישי האחרון באזור התעשיה של עמק חפר, היא בעיקר השם יוצר הציפיות שלו. "אינדיחפר" מתנגן באוזניים דומה מדי ל-"אינדינגב", ומכריח אותנו להשוות בין שני אירועים שהמשותף ביניהם קטן מאוד, ולמעשה מוגבל אך ורק לכמה להקות באינדי הישראלי. מי שיצא לו להגיע לאינדינגב, מכיר את השחרור מתחושת הארציות שמלווה את היום-יום שלנו, לתוך חלום מדברי של שלושה ימים בקהילת מוזיקה חד פעמית. הצלילים מגיחים שם מכל פינה, ולא רק מהבמות השונות, אלא גם מג'אמים מאולתרים בין זולות, אוהלים, ועצים. תחושת השחרור הזאת לא יכולה להתרומם מקרקע של אזור תעשייה. גם כשמצליחים לשקוע אל תוך המוזיקה בהאנגר, ברגע שיוצאים ממנו החוצה אל רחבת האוכל המאולתרת והמגודרת היטב, הדוכנים, הדשא הסינטטי, הצפיפות הבלתי נסבלת, ומפעלי התעשייה מסביב הנחיתו בחזרה לקרקע המציאות, וזה מה שקרה בכל הפוגה בין הופעה להופעה.

    Lucile Crew: שיא הערב (צילום: גאיה סעדון)

    חזרתי להאנגר עם אוזו-בזוקה וטטרן. הקהל פתאום הרגיש דל יותר, פחות מעוניין וקופצני מאשר עם דה פז. זה לא שאוזו-בזוקה נכשלו בסיפוק סחורת הפסיכדליה הים-תיכונית, או שטטרן היו פחות מדויקים ביצירת הקסם האינסטרומנטלי העמוס ברבדי צלילים שרק הם יודעים להפיק, אלא שמדובר בשתי להקות אצלן הקהל חווה את המוזיקה באופן קצת יותר פסיבי. מבחינתי, אלו היו אחד הסטים היותר המוצלחים שראיתי של שתיהן: אוזו-בזוקה נתנו למשל רפרור מקפיץ לפתיחה של "מה עשית?" של טיפקס, לפני הכניסה ל-"Homesick", שיר שנשמע כאילו בלק-סבת' כתבו על אסיד בזמן שהות במצרים. טטרן פתחו עם קטע פוסט-רוק חדש, בו אופיר בנימינוב (בס) ותמוז דקל (גיטרה) צירפו באיטיות שכבה אחר שכבה של סאונדים אווריריים וחלליים עליהם דן מאיו (תופים) בנה את הגרוב מנגיעות זריזות במצילות וצידי התופים עד כוח מתפרץ על הסנייר שהניע את כל הקטע קדימה בסחרור מתגבר. כמו כל טראק של טטרן, לוקח זמן עד שהתודעה צורבת לזיכרון את עומס הצלילים והרעיונות שנזרקים לאוויר בכל שנייה, וגרמו לי להמתין בציפייה לפעם הבאה שאשמע אותם שוב.

    פול טראנק ולוסיל קרו, כל אחת בתורה, חזרו לשיתוף הפעולה עם הקהל. ניסמן ממקודם, הזמר והגיטריסט של פול טרנק, העביר הוראות איך להצטרף אליו בפזמון של שיר חדש בשם "Hey-Hey", והקהל עמד במשימה בדיוק מפתיע. זו אולי החזקה והחולשה המשמעותית של פול טראנק: הם יודעים לכתוב שירים קליטים שנותנים סיפוק מהרגע הראשון, אבל מצד שני לא נשארים איתך לאורך זמן. בדומה לרפרור של אוזו-בזוקה לטיפקס, פול טרנק פתחו את ההופעה עם "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס. לוסיל קרו לא היו צריכים להסביר דבר לקהל, ובביצוע פאנקי לאחד הלהיטים שלהם, "Big City", כולם ידעו בדיוק מתי לענות לג'ואל קובינגטון, הראפר של ההרכב, שהם נמצאים בעיר הגדולה - האירוניה התפספסה בהאנגר. בעיני זה היה השיא של הערב: להקה שהצליחה ליצור איזון מושלם בין היפ הופ עם פלואו זריז ומשחקי, גרוב פאנקי, ויכולות וירטואוזיות בנגינה והקפצת גופים לתקרה.

    Shtuby: דילג בין מגברים (צילום: גאיה סעדון)

    מכאן היה רק לאן לעלות. Shtuby טיזז על הבמה במשך כמעט שעה עם סט מוקלט מראש של טכנו-טראנס אוונגרדי, ללא הלהקה שלו, ניצח על הקהל עם ידיו, בעזרת התרמין ובלעדיו, דילג בין מגברים עם הבוזוקי על הצוואר, ותיפף במהירות כמו הפלאש על פדים אלקטרוניים (רק אני רואה את הדמיון בינו לבין גיבור העל?). מפעם לפעם הוא גם נופף במהירות לקהל שנופף לו בחזרה, ונראה שפספס את אחיו התאום בלבוש כחול שהסתובב בין האנשים וחיקה את תנועות הגוף המוגזמות ומעט גמלוניות של השטובי המקורי. הבאסה היחידה בהופעה היתה שבזמן ששטובי עבד קשה, מאחוריו ומצדדיו אנשי סאונד סידרו את הכלים להופעה הבאה, והרסו מעט את אווירת החפירות. גם אווירת החופש הפסטיבלית מעט התפספסה. כן, מדובר בהפקה מבורכת, להביא רצף של להקות שוליים פחות או יותר מחוץ לתל אביב ומסגרות הפסטיבלים המוכרים. גם ברמת הארגון, ההופעות תקתקו אחת אחרי השנייה, ללא עיכובים, והסאונד בהאנגר שמר על איכות גבוהה לאורך כל הערב. אבל נראה שהחצר הקטנה מחוץ להאנגר, שלא הצליחה להכיל את כל באי הפסטיבל, יצרה את הצורך לברוח בהפוגות החוצה לחניונים מסביב.

    נצ'י נצ' החזיר את הקהל מהחניונים בחזרה להאנגר להופעה אחת אחרונה בפסטיבל, ונתן כהרגלו את ההרגשה שכל אחד הוא חבר ותיק שלו מימי בית הספר העממי בפתח תקווה. עושה רושם שנצ'י בכלל לא צריך לעלות עם מיקרופון. הקהל שר ודקלם במקומו מחצית מההופעה, כשלאחר כל שורה שהוא נתן לנו להשלים, הוא אמר תודה בחיוך מסופק. למרות האיכויות הברורות של נצ'י והפופולריות שלו, נראה שחלק לא קטן מהקהל כבר החל להתעייף ולהתפזר לבתים. רצף של עשר הופעות מבוססות גרוב, ללא הפסקה ארוכה או מופע רגוע יותר, ובלי חלל מנוחה מרווח מספיק, יכולה להיות משימה לא קלה גם לצעירים והנמרצים שבינינו. רק מלך הראפ של המזרח התיכון פיזז את דרכו מחויך, מיוזע ועדיין מלא מרץ, אל אחורי הקלעים, בזמן שנתיניו כיתתו את רגליהם בתשישות שבעת רצון, בחזרה למכוניות.

  • חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית

    (צילום: gaya's photos)

    תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.

    הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.

    בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.

    לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.

    סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)

    כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו - מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.

    ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי - זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?

  • ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר: שיטפון של צלילים ומילים

    באמצע ההופעה של ירונה כספי בפסטיבל הפסנתר, המשורר רפי וייכרט הוזמן לעלות לבמה. הוא עלה מספר דקות אחרי שכספי ניגנה את הלחן שלה ל-"ארובות" שלו, השיר הכי טוב באלבום האחרון והמעולה שלה, "דדלוס ציפור". וייכרט עלה לבמה ונישק את ידיה של כספי, "ידי זהב כמו של ירונה חייבים לנשק", הוא אמר. השירים שוייכרט הקריא על הבמה היו יפים, אבל את כישוריו בתור אשף מילים הוא הדגים בצורה הטובה ביותר כשחזר ושיבח את כספי בין כל הקטעים - דווקא המשפט שנשאר לי בראש אחרי ההתארחות שלו היה כשניסה לתאר את יכולות ההלחנה של כספי בכך ש-"היא קופצת ראש לתוך השירים". כספי נראתה כמו מוזה בגלריה יפה במוזיאון האמנות לתל אביב, כשהיא זיהתה בקהל במאים שעשו עליה סרטים בעבר (כמו אילן יגודה, שעשה את "בעניין הבאסים" על סצנת הרוק בישראל של שנות התשעים), והוציאה ממשוררים כמו וייכרט את המילים הכי יפות ואת התיאורים הכי קולעים.

    כשניסיתי להחליט לאיזו הופעה ללכת בפסטיבל הפסנתר, בחרתי בירונה כספי כמעט בלי התלבטויות. לא רציתי הופעות של אמנים שעושים עיבודים שקטים לשירים רועשים, או לראות אמנים עם שמות גדולים שיעשו הופעה סטנדרטית, אלא לראות הופעה של אמן שיודע לעשות קסמים עם הפסנתר שלו, וירונה כספי בהחלט יודעת לעשות זאת. כספי היא מהאמנים האלו שמוציאים מהפסנתר צלילים שנשמעים כאילו אף אחד מלבדם לא יכול לנגן אותם. הקסם של כספי לא היה טמון בסולמות או בשירים שהיא בחרה לבצע, אלא בהתמסרות שלה אליהם. זה היה נראה כאילו היא יוצרת את השירים שלה מחדש, חוזרת אל המקום בו היתה כשכתבה אותם. בתוך קהל קשוב ורציני, היה קל מאוד להיכנס יחד עם כספי אל עומקם של השירים.

    כספי: מאזנת בין עולמות מוזיקליים

    כספי: מאזנת בין המודרני לקלאסי

    כספי הרשימה עוד יותר כשהיא ביצעה שירי משוררים משני אלבומי המשוררים שהיא הוציאה ("דדלוס ציפור" ו-"מאפיה של אישה אחת"). כספי עמדה במשימה לא קלה והצליחה להעביר טקסטים של אחרים בצורה אמינה ומרגשת כפי שהיא העבירה את הטקסטים שלה, אבל כל מי ששמע לפחות פעם אחת את אלבומי המשוררים שלה יודע שהיא יכולה לעשות זאת בקלות, ומבלי להזיע ממאמץ-יתר. ההנאה האמיתית הגיעה מקאברים שירונה (עדיין) לא הקליטה: מצד אחד, הביצוע הוירטואוזי ל-"בובתי" של ביאליק העביר בצורה מהנה את השובבות של שיר הילדים הידוע, ומהצד השני "Wild is the Wind". כבר יש לו שני קאברים אלמותיים של דייויד בואי ונינה סימון, אך כספי הצליחה להביא אליו זווית אישית משלה, ולהפוך אותו לשיר אהבה עצוב ונוגה. גם הלחן שלה ל-"שיטפון" של אווה ליפסקה הפולנייה בלט במיוחד. כספי הצמידה למילים של ליפסקה "שיטפון" משלה של צלילים ומילים, עם נגינה הכי אינטנסיבית וסוחפת באותו הערב.

    מלבד וייכרט, כספי אירחה גם את הכנר אלכסיי סובה, שניגן איתה לאורך רוב המופע. כשסובה וכספי ניגנו ביחד, זה הרגיש כמו הופעה של שניהם כצמד, ולא של ירונה כספי מארחת. לכל אחד מהם היה תפקיד: סובה ליווה בחופשיות את הפסנתר של כספי וניגן בצורה שהרגישה בו זמנית מדויקת אבל גם לא צמודה לתבנית כלשהי, בעוד שכספי היתה המנצחת שנתנה את הטון והקצב של השיר בעזרת הפסנתר. כשהם היו במיטבם, סובה וכספי הצליחו לשלב בין המודרני לקלאסי, כשסובה קישט את הפזמונים החוזרים של כספי במיטב ריקושטים, וכספי החזירה עם שירה נקייה ומדי פעם הבליחה עם צעקות או חריקות שהזכירו תקופה אחרת בה היא היתה אחת מנערות הרוק המעניינות במוזיקה הישראלית.

    ובאמת, היה שווה לבוא להופעה רק כדי לנסות להבין את הגישה המוזיקלית הנוכחית של כספי. מי שרק לפני שנה הוציאה אלבום רוק בועט ואנרגטי, נכנסה כמעט לחלוטין לפרסונת המלחינה הנוגה של שירי משוררים. נראה שגם כספי עצמה עדיין לא לגמרי יודעת לאיזה כיוון היא רוצה ללכת. היא לא הצליחה להעביר את כל ההופעה על כיסא הפסנתר, ובסוף בחרה לקום ולנגן בגיטרה אקוסטית שגם בה היא שלטה היטב. הביצועים שלה על הגיטרה היו פורקן אנרגיות מהנה לקראת סוף ההופעה, שהראה שכספי מצליחה לאזן בין שתי העולמות המוזיקליים בהם היא מתעסקת, לקחת מהם את המיטב וליצור תערובת מוזיקלית מעניינת.