כשאיה זהבי פייגלין התמקמה על המרפסת שלי, הקונטרסט בין הלוק ההיפסטרי משהו שלה לבין הגיטרה הספרדית שנשלפה מהקייס קפץ לי ישר לעיניים. "התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. יש בחדרה זוג שהם בעל ואישה, מרסלו ודלית, הם מורים אגדה בחדרה. למדתי הרבה שנים גיטרה קלאסית עם אוריינטציה דרום אמריקאית, ספרדית. אבל לא שרתי אף פעם, ולא כתבתי שירים, לא חשבתי שזה הכיוון. וכשנרשמתי לבית ספר רימון, באתי על תקן גיטריסטית, רציתי ללמוד גיטרה ג'אז. אמרתי שיש לי הרבה ידע מהעולם הקלאסי, עכשיו אני אלמד קצת ג'אז, אני אלמד לאלתר".
אהבת ג'אז?
"לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".
באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.
"כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"
בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".
אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".
"יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."
השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".
נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.
את כותבת עכשיו?
"לא. זה מאוד מצער אותי".
מה עושים כשלא כותבים?
"בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".
אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.
"זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".
הדיסוננס בין מוזיקה עצמאית לבין סדרה בתאגיד השידור הישראלי ניכר מלכתחילה. ובכל זאת, בהפתעה יפה, אחת מסדרות פתיחת השנה של התאגיד היא "כאן אינדי" - מיני-סדרה המבטיחה "תמונה ישראלית עשירה של גווני העשייה המוזיקלית המקומית". הסדרה מתכוונת לסקור את האינדי בפריפריה בארבעה-עשר פרקים של חמש עד שבע דקות, בהתעלמות מוחלטת מהמרכז - אולי כדי להוכיח נקודה? (זה לא ברור.) הדיון הגאוגרפי בכל הנוגע למוזיקה עצמאית דווקא טומן בחובו רעיונות מעניינים, וכך יוצא שסדרה כזו, שאף קרובה לפריים-טיים, עשויה להיות לא רק כלי מוצלח בדיון אלא גם פלטפורמה ראויה לאומנות שלא מסוגלת לפרוץ לשיח הגדול יותר.
לפני הכל, חשוב לזכור שלמרות שיש קשר בין מקום לבין המוזיקה הנוצרת בו, הוא לעולם אינו ישיר ומוחלט. בעידן הגלובליזציה-לאללה, אי אפשר לקשר בצורה אבסולוטית בין היצירה של אמן מסוים לבין המקום בו הוא התפתח, בעיקר במדינה כמו ישראל שבה תרבות מושתתת על קיבוץ גלויות כמעט אינסופי. הקולות והדעות, גם אלו האומנותיים וגם אלו שלא, מרובים מכדי שיוכלו לאפיין משהו מוחשי. דבר זה כבר חושף פגם אקסיומטי ב-"כאן אינדי" - הניסיון לחשוף תרבויות בפאתי ישראל שמהם העלימו עין לא חושף דבר אלא כמיהה למוזיקה שבאה רחוק רחוק מכאן.
השיר של להקת היללה, למשל, הוא שיר בריחה. "הדרורים של אי מריט אינם עוד, אז אמרו לי איפה החוף הקרוב ביותר שאליו נוכל ללכת", שר הסולן שוב ושוב בשפה זרה על עיירה אמריקאית שנמצאת אלפי קילומטרים מעין הוד. הניסיון ב-"כאן אינדי" להדגיש את הייחודיות שבפריפריה דווקא מדגיש את הסימביוזה שלה עם מה שמחוץ לה, ואיך שאין לה מה לעשות אלא להישען עליו. כמיהת האמריקנה של היללה לא רחוקה בבסיסה מזו המוצגת בפרק המרגש על משפחת אלייב, שבוער בכמיהה לטג'יקיסטן, אבל בטח ובטח שלא למקום מגוריהם ראשון לציון. בפרק של אלון עדר/קריית שמונה, עדר והרכבו מנגנים שיר שנפתח כהמנון מיאוס מתל אביב ומסתיים בקריאת כיסופים לקריית שמונה. זה רק הפרק השני, אבל הוא מתמצת בפשטות את מלוא הסדרה לנקודה אחת: איך היא תרה במעגלים סביב תל אביב, מתעמתת איתה כאילו הייתה שד דמוי-וולדמורט שאין לומר את שמו, אלא ששמו נאמר כל הזמן.
גם עולה השאלה: למה בכלל הסקירה הגאוגרפית? המעמד של תל אביב וירושלים (ואולי גם חיפה, בימים יפים) כמוקדי מוזיקה אלטרנטיבית הוא לא סוד. אין סיבה שלא להעריך אותן ולשמוח ביכולת לגור במדינה בה ישנם מוקדים כאלו בכלל. אבל כאן בחרו להתמקד בסביב, כמעט כאילו המוזיקאים הפריפריאליים היו האנדרדוגים של החטיבה. אם היו נותנים יותר זמן מסך לדמויות ולהלך הרוח, עשויה היתה להתבהר נקודה מהותית, אבל זה אינו המצב. אנחנו רואים הבלחים של מקומות ותרבויות, ורואים איך כל הבלח של סאבטקסט או רעיון יפה נופל בין הכיסאות. אין מקום לדיון בכל הנוגע למקומות המוצגים, ואלו מדורדרים לרקעים נטו ולהתהוות בהם בלבד. מה שיוצא בסוף מרגיש כמו גרסה בורגנית ל-"ביקור התזמורת", רק שבמקום שפמים וחצוצרות יש… שפמים וחצוצרות.
נראה שהסדרה הזו היא החלטה קלה. הרי חלק אינטגרלי במוזיקה עצמאית הוא המרחק הבסיסי מאור הזרקורים, וסדרת כמעט-פריים-טיים של קטעי וידאו בני חמש דקות לא מרגישה כמו מעשה מעודד אלא כמו פשרה, ניסיון לצאת ידי חובה אל מול תחום תרבותי שלא קשה לנדות אם רק כי אינו עוצמתי מספיק. לעתים אף נדמה שהסדרה יכלה להיות תוכנית רדיו. הויז'ואל לא מביע הרבה, אלא רק נותן איזו תחושה מופשטת שלא אומרת שום דבר באמת - כמו אצל אביב גדג', כשהצלם מסתובב סביב עץ ל-15 שניות וחוסם את רוב השוט - למה? (למה?). או, למשל, העובדה שרוב הפרקים נפתחים בשיר וממשיכים ברגעים מעטים של שיח, שלרוב לא נוגע לגאוגרפיה או למוזיקה עצמאית, אלא לחרגולים ושטויות אחרות.
ניכר שקטעי הוידאו לא מלוטשים, ושהעימות עם סוגיית המיקום/אמנות כמעט ולא קיים, אבל במזל, זה לא גורע מהיופי והכנות שבמוזיקה. אילוץ השיר הבודד שבא בסדרות כמו "כאן אינדי" או סדרת הקטעים של אינדי סיטי (שבוימו שתיהן בידי בטינה פיינשטיין) תמיד היה לטעמי - המחויבות הזו של האמן לתחם את עצמו ליצירה אחת; מין הזדמנות בודדה להעביר מסר מסוים. המסרים שנבחרו בסדרה הזו מעולים ומהוקצעים: אביב גדג' יודע את רזי הקיום; איה זהבי פייגלין שרה בדחיפות נוקבת (ו-"דחיפות" זו אחת המילים היפות שאפשר לייחס לאמן); משפחת אלייב בוערים בתשוקה עמוקה ושונה מכל התשוקות שהכרתי קודם.
ישנם גם רגעים נדירים בהם המדיום ומגבלת הזמן לא מהווים מכשול אלא אמצעי - למשל, בפרק שמתמקד ב-"ארובות של חדרה". הם מתבררים כאיקונין ורתע-ילדות עבור איה זהבי פייגלין, שבו התיעוש הקיצוני של העיר מהדהד בה. בעיני פייגלין, המשאבים החומריים של עיר הארובות לא רחוקים מהמשאבים שלה כיוצרת. זה מורגש בשיר, זה מורגש בה וזה עובד בפחות מחמש דקות. ככה יוצא ש-"כאן אינדי" חגה סביב הרבה רעיונות מעניינים ומהותיים לשיח האלטרנטיבי, אבל לרוב לא נותנת מקום למחשבה. לעתים הסדרה מפספסת את המטרה, ולעתים רחוקות יותר פוגעת. חבל שהפגיעות האלו - המוזיקה הטובה, למשל - נוחתות במרכזן של מטרות רחוקות ושונות לגמרי.
סגור לתגובות על כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן / כללי / עיליי אשדות
איה זהבי פייגלין היא מסוג האומנים שפועלים בעיקר בתל אביב. הופעות ההשקה שלה במועדון הבארבי תמיד מלאות עד אפס מקום, ואמנם פייגלין מופיעה גם ברחבי הארץ, אך קשה להיזכר בפעם האחרונה שהיא הופיעה בירושלים. היא סיפרה למכריה לפני ההופעה אמש, שנראה לה שהפעם האחרונה שהיא היתה כאן היתה בבר הקצה, שפעל ממש באותו רחוב מול המזקקה אך נסגר לפני 6 שנים.
ובכן, טוב מאוד שהיא חזרה. עם שני אלבומים מצליחים והרכב חדש הכולל את עדי רותם בקלידים ואפקטים, והוד שריד בתופים (מלהקת "כל החתיכים אצלי" שאותה הנהיגה), פייגלין ונגניה ציינו שוב ושוב "איזה כיף לכם שקר פה בערב!" והיה נראה שהם נהנים מהמקום ומהאווירה. ההופעה נפתחה בשיר "אמריקה", עם המשפט הבלתי נשכח "נמאס לי מהמין האנושי". חלק מקסמה של פייגלין כיוצרת טמון במילים האמיצות והכנות שבשיריה. בשיר "ברלין" היא מזכירה את עיסוקה היומיומי כמורה, ואת הפחד שתלמידיה לא יאהבו אותה. בשיר "ספורט", היא מתוודה שעליה להתאמן יותר. פייגלין שרה על נושאים המעסיקים את כולנו בחיי היומיום - אהבה, בדידות,הצלחה, יחסים עם הורים ועם חברים - ובצניעות, הומור ואומץ שחושף את מחשבותיה.
וחוץ מהמילים, הסולואים של פייגלין בגיטרה עוצמתיים, וקולה הצטרד בהמשך וחשף צד אגרסיבי יותר, גם בלחנים, כמו ב-"שעת השבורים" שנכתב יחד עם שריד ונפתח בריף מטאלי כבד. כשהגיע השיר "גיבור", הלהיט הגלגלצי שלה, הקהל הצטרף בשירה סוחפת. היא תקשרה עם כולם ואף ענתה על שאלות, וכשנשאלה "האם יש לך שיר שכתבת ממקום שמח", ענתה ש-"אין כזה, כל השירים שלי נכתבו ממקום מדכא".
כשפייגלין נשארה לבדה על הבמה וביצעה את השיר השקט "ג'וק", הפגיעות שלה נחשפה במלואה, וכל הקהל נשבה בקסמה, באופן מוחלט. היא עלתה להדרן וביצעה קאבר לשיר "האהבה מתה" של תמר גלעדי. הקהל היה צמא לעוד, אך פייגלין נתנה את כל כולה והוכיחה כי מדובר באחת היוצרות הטובות שפועלות כרגע: היא אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת. נקווה שמעכשיו היא תגיע יותר לירושלים.
סגור לתגובות על איה זהבי פייגלין במזקקה: אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת / כללי / עידו שחם
בשבוע שעבר פורסם המצעד השנתי של גלגלצ. תוצאותיו אולי שיקפו את טעם מאזיני התחנה, אך הבחירות שלהם הצביעו על הנתק העמוק בין המרכז לשוליים ולא כללו את המוזיקאים האהובים עלינו השנה. בגלל שהתאכזבנו, החלטנו להציע אלטרנטיבות לעשירייה הפותחת במצעד, שירים ברוח דומה לאלה שאשכרה נבחרו ושביקום אחר היו הופכים בקלות לשירי השנה.
10. 3421 - Bipolar במקום: האולטראס, איתי לוי ודי ג'יי אילון מתנה - מסיבה בחיפה
ירדן אבני: "מסיבה בחיפה" בכלל לא מתעסק בחיפה. התפקיד של חיפה בשיר הוא של עיר משנית, המקום שבו לא סביר שהבחורה שיוצאת עם איתי לוי תימצא, ולכן עצם העובדה שהיא בחיפה הוא הרמז הראשון לבגידה שלה בהמשך הפזמון. התפקיד הזה הולם את חיפה, כי חיפה תמיד הייתה העיר האלטרנטיבית, שתמיד נמצאת במקום השני, והסצנה המוזיקלית שלה מתפקדת בהתאם. זה לא מפתיע שאין הרבה מוזיקאים חיפאים במצעד השנתי - אם כי הבולט מביניהם הוא סטטיק בכבודו ובעצמו.
אז השיר שצריך לייצג את חיפה צריך להיות שייך לסצנה האלטרנטיבית שלה, וההרכב הכי חם מבחינתי השנה הוא 3421 - הרכב שמנגנן דאבסטפ עם כלים חיים, והוציא את אלבום הבכורה שלו "Bipolar" בתחילת השנה. ההופעות שלהם, אגב, הן המסיבות העיקריות שתוכלו למצוא בחיפה עם היפסטרים שרוקדים לצלילי דאבסטפ מוזר וחצי-רקיד ונראים כמו מחזה איזוטרי לעיני צופה מהצד.
ירדן: "ברבי", הלהיט שהביא את סטטיק ובן אל תבורי אל המעמד של כוכבי פופ לגיטימיים, מתעסק באחת הדמויות שכותבי פופ הכי שונאים: אישה שמנפנפת אותם. בעיני אותם כותבים יש רק דרך אחת לנצח אותה: לרדד אותה ולהפוך אותה למישהי שגיבור השיר עושה לה טובה שהוא בכלל יוצא איתה. השיר מתחיל בדיוק בניסיון כזה. האישה שמתוארת בשיר היא מזויפת ("יש לה את אותו חיוך בכל תמונה") ושקרנית ("וסיפורים שאף גבר לא קנה") והיא עומדת בניגוד לגיבור שיש לו ערך ומעמד בעיני כולם ("יש עלי דיבור שאת לא תאמיני"), אבל איכשהו הגיבור כן רוצה אותה, ומשיג אותה בסוף על ידי כך שהוא מעליב אותה וקורא לה "ברבי". השיר הזה מייצג תופעה בעייתית שחוזרת על עצמה יותר מדי בפופ וההיפ הופ הישראלי, של שירי "אהבה" שבהם הגברים הם המלכים והנשים הן הנסיכות חסרות הישע שזכו, איכשהו, שהמלך המושלם הזה יבחר בהן ויושיע אותן.
מי שמצליחים להתחמק מהתופעה הזו והקלישאות שלה הם צמד ההיפ הופ כהן@מושון. מאז האלבום הראשון שלהם ב-2008, היה משהו בשירי האהבה שלהם שהיה אמיתי וכנה יותר משאר שירי האהבה שהפופ הישראלי כל כך אוהב ליפול איתם לקלישאות נוחות. מערכות היחסים שכהן ומושון מציגים בשירים שלהם מורכבות יותר מבחור מתאהב מבחורה, ובעיקר אמיתיות יותר - לכל אחד מהדמויות בסיפור יש אופי שמשפיע על הדרך שאליה מערכת היחסים מתקדמת. אולי הדוגמה לתמצית מערכות היחסים של כהן@מושון מוצגת בסינגל מהאלבום החדש שלהם "גדות הירקון". כהן ומושון פוגשים בחורה שדומה מאוד לברבי של סטטיק ובן אל: בחורה עצמאית ופיכחת, ולכן היא לכאורה קשה להשגה. אם סטטיק ותבורי מרגישים מאוימים מאותה בחורה, כהן ומושון נדלקים עליה בצורה נורא אנושית. הם מודעים לכך שכמוהם, גם לה יש כוונות נסתרות מעבר לאיך שהיא מציגה את עצמה בפומבי, אבל הערמומיות והמודעות החברתית שלה רק גורמים לצמד הראפרים להימשך אליה יותר. זה לא סיפור מושלם, אבל חוסר המושלמות היא מה שהופך אותו לאמין הרבה יותר מסיפור האהבה החיוור של בן אל וסטטיק. כהן מתאר את הבחורה בשיר כ-"פגי באנדי ב'נשואים פלוס' שלי", וזאת מטאפורה הרבה יותר מצחיקה ומדויקת מ-"ברבי".
8. גלעד כהנא - אפריקה שלי במקום: אליעד - מיאמי
עידו שחם: אליעד הצליח להכניס שני שירי אהבה בכייניים לעשירייה הפותחת, רחוק מעבר לגבול הטעם הטוב. למעשה, העיר המפורסמת מפלורידה היא פרט שולי בשיר ששמו הוא "מיאמי" שמדבר בכלל על רומן עם בחורה מסתורית: "שיכורים מאהבה, שם על החוף / אני חלמתי על מיאמי, מיאמי". לא ברור אם הם אשכרה היו במיאמי או שמדובר באסקפיזם של אליעד שבורח למקום אחר דווקא כשהוא נמצא בים עם בחירת ליבו. שאר השיר מלא ברצף של שורות מסתוריות סטייל שלמה ארצי שכאילו אומרות הרבה אבל בעצם לא אומרות כלום, למשל: "את נמצאת שם תמיד ושותקת / את הסודות שלחשתי בשקט / מילים שאמרנו, הולכות איתי עד היום".
בזמן שאליעד חולם על מיאמי, לגלעד כהנא יש את "אפריקה שלי", איפה שהוא "חושב על פוליטיקה / במקום על רומנטיקה". נכון, גם לכהנא יש טקסטים לא ברורים ולא מובן כל כך מה אפריקה מייצגת בשיר הזה, אבל כהנא מציג מסתורין ועומק אמיתיים במילים שלו לעומת הפסאדה של אליעד. כהנא מהרהר בשיר על בעיות אקזיסטנציליסטיות ("אין לי כלל זמן / לחשב את קצי המובן / בא לי בכלל / להרגיש שאני נמצא כאן"), ובזמן שאליעד מחפש ישועה במערכות יחסים ופנטזיות על עיר מרוחקת, כהנא מתגבר על עצמו ופשוט ממשיך הלאה: "אני כבר לא חושב / אודות זאב זאב / פשוט לוקח צעד / יד אחת פשוטה / יד אחת קפוצה / שוכח את הפחד".
7. איה זהבי פייגלין - חדרה במקום: עידן עמדי - חלק מהזמן
ירדן: את המשבר הקיומי שחווה עידן עמדי ב-"חלק מהזמן" אפשר להבין בשתי השורות הראשונות: "חלק מהזמן היו לי חששות / על מה שרציתי להגיד / ולא אמרתי ואולי כבר לא אומר". עמדי חווה הרהורים על מה שהוא פספס בחייו ויש פה משהו שבאמת רבים חווים בחיים וקל להזדהות איתו. הבעיה היחידה שאחרי שתי השורות האלו לא קורה כלום. עמדי ממשיך להגיד בווריאציות שונות של משפטים גנריים את אותו הדבר, ומשאיר את מה שהיה יכול להיות שיר עמוק על משבר רציני של שלב מכונן בחיים כסתם הרהור רדוד, שמשמש כרקע למוזיקה היפה שמתנגת ברקע. כל זה לא באמת משנה, כי עמדי הוא לא אמן של מילים. הוא רוצה שתחשבו ככה, אבל המילים שלו הן לא יותר מגיבוב של קלישאות שהודבקו בצורה גסה ביחד ולא באמת אומרות שום דבר. אני לא מאמין לעמדי בשירים שלו, וזה אולי הדבר הכי הכרחי לדמות הזמר-יוצר המוכשר שהוא מתיימר להיות.
עמדי יכול ללמוד קצת מאיה זהבי פייגלין (לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי) שהוציאה בתחילת השנה את "שבעה שירים", אלבום בכורה בהפקת הילה רוח. הדבר שהכי קסם לי בשירים הקטנים והיפים של פייגלין, הוא שדרך המילים שלה הרגשתי שאני פוגש ולומד להכיר חברה חדשה. גם היא, בדומה לעמדי, חווה משברים קיומיים - בעיקר שהיא באמת חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים שהיה כל כך זר לה עד עכשיו - אבל היא עושה את זה עם הרבה יותר עומק ונפח דרך הטקסטים שלה, שמלאים בתובנות סתמיות לכאורה שבעצם מרחיבות עוד קצת את השקפת החיים המעניינת של הזמרת. הפייבוריט האישי שלי מהאלבום הוא "חדרה". פייגלין מתחילה בשיר הזה בתור נערה חולמנית שחושבת שאם רק היא תעצום עיניים כל מה שהיא תרצה יקרה, אבל בפזמון היא כבר מבינה ש-"אי אפשר לעצום עיניים / באמצע הכביש" וזאת הצהרה שהיא גם מצחיקה וטיפשית כמו שהיא מפוכחת ומלמדת המון על תהליך ההתבגרות שפייגלין עוברת בשירים שלה.
6. REO - אולי במקום: אליעד - אור
עידו: מדוע אין נשים בעשירייה הפותחת של מצעד השנה של גלגלצ? האם קהל המצביעים מיזוגני? קחו למשל את "אור" של אליעד. מדובר בשיר אהבה שמציג רק את נקודת המבט הגברית, של בחור אבוד שמנסה לחזר אחרי יקירת ליבו עם כל מיני מחמאות ציוריות ("כדור הארץ הוא שלך / כוכבים יאירו לי אותך"). בטוויסט מפתיע בפזמון, מסתבר שלבחורה שמאירה את חייו קוראים, איך לא, אור ("צריך אותך כדי לזכור, להדליק את ה… / אור, אולי תתני לי אור?"). זה גרם לי לתהות: מי זו אור? ומה עם נקודת המבט שלה על החיזור הנואש של אליעד?
אחרי ריסרץ' מעמיק בדיפ ווב וניתוח של נתונים בטבלאות אקסל, מצאתי את התשובה. אותה אור היא אור אדרי מהצמד REO (שחברה בו גם זואי פולנסקי), ונקודת המבט שלה מוצגת בשיר שכבר הכותרת שלו אומרת הכל: "אולי". השיר נפתח בשורות "לא יודעת מה יכול להיות / אני עומדת על ענן רחוק", ומראה שאור קצת מנותקת כרגע רגשית, הרחק מתחנוניו של אליעד שעסוק בלכבוש אותה. הבית השני מבשר בשורות עוד יותר גרועות בשביל אליעד. אם עד כה אור היתה במצב לא ברור, עכשיו אנחנו בספק אם היא תדליק את האור: "השעה היא לכיבוי אורות / הפעם בוא ניתן לזה לקרות". אבל בפזמון, השיר מציג לפתע אופציה אחרת ולא מחייבת: "אולי אבוא מחר / אני לא פוסלת שום דבר / החשק המוכר / אומר עכשיו הכל מותר". אליעד, כנראה שאור לא מוכנה להתחייב אליך כרגע, וכדאי שתתחיל להקשיב לה במקום להתבכיין.
5. רם אוריון - 13 בלילה במקום: עומר אדם - אחרי כל השנים
עידו: "אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך / אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך" - אלה המילים הנוגות שזיכו את עומר אדם במקום החמישי במצעד, מילים ששמענו מזמרים רומנטיים בפופ הישראלי כבר טריליון פעם. לא אמשיך לצטט עוד מהשיר שממשיך ללעוס את אותו הנושא ללא התפתחות. מוזיקלית, הקטע מנסה דווקא להפתיע עם דרמה: הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית נוגה, באמצע נכנסים פתאום כינורות, אחריהן חצוצרות מסונתזות, ובסוף פורצת להקה מלאה שאמורה להביא אתכם לים של דמעות בשתי עיניכם.
"לא ידעתי מה לעשות / נגמר לי כל האוויר בריאות / הם אמרו זה ישאיר צלקות", מספר רם אוריון בקטע "13 בלילה". רם אוריון לא מייבב, אלא מספר את הדברים כפי שהם, ואם כבר הוא מלא בכעס. אין לו קלישאות לספר לאהובתו - אם כבר, יש לו רצון שהיא תרגיש את הכאב שלו ותגיב בהזדהות בפזמון "ואמן את בוכה ליד הטלפון". אוריון אף עושה בית ספר לעומר אדם כשהוא לוקח את הקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" והופך אותה על ראשה בבית השני: "לא ידעתי איפה לקבור / זכרונות שנמאס לי לשמור / זו שעה משונה תסתכלי בשעון / אין דבר העומד בפני הרצון". העיבוד ל-"13 בלילה" מלא באקורדים Pאנקיסטיים על גיטרה חשמלית, ריפים שמנים על הבאס, וקלידים מינימליסטיים שלא מנסים לחקות כלים אחרים אלא נשמעים כמו שהם. הרפטטיביות של הקטע, לעומת האובר-דרמטיות בעיבוד של עומר אדם, מכניסה אותנו למצוקה של אוריון באותה שעה מוזרה בצורה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.
4. שלום גד - מלחמה ואהבה במקום: סטטיק ובן אל תבורי - סלסולים
ירדן: סטטיק ובן אל תבורי, תופתעו או לא, הם צמד לגיטימי במיינסטרים הישראלי. הפופ המסחרי שלהם עושה בדיוק מה שפופ מסחרי בישראל צריך לעשות: להביא טרנדים עדכניים והשפעות מז'אנרים אחרים (במקרה שלהם R&B והיפ הופ שמעורבבים עם רגאטון ומוזיקה מזרח-תיכונית), לעשות מוזיקה שתענה על הצרכים של קהל היעד המרכזי שלהם, בני הנוער, ולספק אסקפיזם. הסעיף האחרון הוא הדבר שגלגצ היו זקוקים לו נואשות בשנה האחרונה. בשנה כל כך טעונה פוליטית ורגשית, התחנה שמייצגת את המיינסטרים הייתה אמורה לספק את מה שהמיינסטרים תמיד אמור לספק: בריחה מהמציאות. מה שסטטיק ובן אל מבקשים מאיתנו זה לעבור ברחבי הארץ, להנות ולשכוח מהכל. ב-"כביש החוף" הם חושבים מחשבות חיוביות בזמן נסיעה על כביש החוף, וב-"סלסולים" הם שמים את כל הבעיות בצד, בזמן שהם נהנים מהבריזה של אילת ומה-"בלאגן" שיש בתל אביב, בזמן שהם רוקדים איזה ריקוד מוזר.
כל זה מבורך לדעתי, בעיקר בגלל שעד לפני שנתיים גלגלצ הייתה תקועה על "סוף שבוע רגוע" לאורך כל השבוע עם להיטים שקטים ומדכאים, ואמנם צריכה להיות פה יותר מחאה, אבל גם אסקפיזם הוא מצרך חשוב בתרבות הישראלית. ובכל זאת, תבורי וסטטיק צריכים לדעת שאפשר להיות אופטימיים גם בלי לשים את כל הבעיות בצד. שלום גד תמיד מומחה בכתיבת שירי פופ מושלמים, והוא עושה בדיוק את זה באלבום החדש שלו, "הכל חדש". בשנים האחרונות גד התחיל לגעת יותר ויותר בפוליטיקה ואקטואליה (מומלצת במיוחד טרילוגיית אלבומי "המצב" שלו מ-2011-2012) ואת האלבום החדש הוא פותח עם ההצהרה "מלחמה זה עובר / אהבה זה לנצח" - לכאורה משפט קיטשי וסתמי, אך יש כל כך הרבה תקווה בעיבוד של השיר ובדרך שבה גד ונגה שלו שרים את אותה מנטרה חוזרת שלא נותרת ברירה אחרת חוץ מלהאמין שהפתרון היחיד הוא פשוט לאהוב. זה אולי הקסם הכי גדול ב-"הכל חדש". האופטימיות המתחדשת של גד הולכת יד ביד עם המבט המפוכח שלו על המצב המסובך שהחברה הישראלית נמצאת בו, ואלו בדיוק השירים שגלגלצ צריכה עכשיו.
3. Inbalance - Different Girl במקום: משה פרץ ועומר אדם - היא רק רוצה לרקוד
ניצן אגסי: "היא רק רוצה לרקוד", וזהו. אנחנו לא יודעים כלום על הבחורה במרכז השיר, רק דבר אחד, היא רוצה לרקוד. יש באמת בחורה כזו בעולם? כזו שאפשר לרדד לתכונת אופי (בקושי) אחת? אפילו להגדיר את הדמות הזאת כחד ממדית תהיה מחמאה אדירה לכותב השיר.
רם אוריון לעומת זאת, שר באלבום האחרון של ענבל פרלמוטר "Inbalalnce" על בחורה אחרת, שונה. כזו שטובעת לפעמים ביגון, שחשמל גורם למחשבות שלה להתרוצצות פרועה. זאת שלפעמים לא מרוצה מעצמה ורוצה להיות מישהי אחרת. אחת שאי אפשר לתפוס אותה בקולר, או בזנב. אחת שכשמסיימים לקרוא עליה שיר, נותרת כחידה לא פתורה. האם הבחורה הזאת היא ענבל? יכול להיות, כנראה שלא באמת נדע. איזה בחורה אתם הייתם מעדיפים?
2. ערוץ הכיבוד - ככה זה אצלנו במקום: דדי דדון - מתוקה מהחיים
ניצן: "מתוקה מהחיים" היא פארודיה רכה יותר מפירה צבאי. איך אנחנו יודעים את זה? כי היא השתלבה בפלייליסט הגלגלצי יחד עם השירים האחרים במקומות הראשונים כל כך בקלות, בלי שאף אחד שם לב שמדובר בפארודיה. כי ילדים על אופניים חשמליים מנגנים אותו ברצף עם "טרמינל 3" ו-"שישי בצהריים". כי סאחיירים בכל הגילאים מזמזמים אותו בלי שמץ של אירוניה או תשומת לב למילים. בסוף, הוא יהפוך להיות כמו "ילדה סוכר" של מוקי, שיר שאף אחד לא ידע שנועד להיות במקור פארודיה.
מהצד השני שלי הפלייליסט, לידוי, אסטמה ושקד פררה בעטו כל כך חזק במילים המגוחכות של זמרים כמו איב אנד ליר וסטטיק ובן אל תבורי, שגם הגלגלצניקים הרדודים ביותר לא יוכלו שלא לצחוק ממילים כמו "יש לי סוללות A4 ואחי צלם מגנטים / טבק טעם אורז ונרגילה עם פייטים". אין פרט מיותר בשיר ובקליפ: משמות אנשי המסיבה כמו" דר קשני", דרך המגן דוד המוטבע על צד השיער של לידוי, ועד אבא של שקד (במלעיל) זיקו פררה. כנראה שלא תרקדו לצלילי הרימיקס של השיר הזה בחתונה של בת הדודה שלכם, וזה בסדר גמור.
1. חיה מילר - כסף מאמא | אלון עדר - קפ"ק | חנן בן ארי - יאללה במקום: חנן בן ארי - החיים שלנו תותים
עידו: מסתבר שביבי שולט לא רק על "ישראל היום", אלא גם על מצעד השנה של גלגלצ. איך אחרת תסבירו את ההגעה של "החיים שלנו תותים" למקום הראשון? שורה אחרי שורה, חנן בן ארי מודה בשיר המקפיץ הזה על כל הבעיות שיש לנו בארץ, ועוד בחרוזים: פקקים, שחיתויות, ואפילו ליקויי בנייה - והמקהלה מודה ועונה לו בתשובה "קשה". אבל בפזמון בן ארי מבטל את כל הבעיות וטוען כי "אין לנו זכות בכלל להתלונן / הכל טפו חמסה וברוך ה' כי: / החיים שלנו תותים!". בבית השלישי הוא אף לוקח את כל התלונות בחזרה. הוא אומר ש-"פתחנו פה ג'ורה", מודה על דברים שיש לו כמו הרוח, השבת, והילדות, ומסיים ברפרנס ל-"תודה" של עוזי חיטמן, שיר הלל לאותו ה'. להראות עד כמה מדינת ישראל חזקה ומשגשגת בעזרת ה' ולבטל בהינף יד את הסירחון שעולה מבפנים נשמע לי כמו ביביזם במיטבו.
בגלל שרוק קופח לגמרי מהמצעד, אני מציע להחליף את המקום הראשון בשיר "כסף מאמא" של חיה מילר. כמו "החיים שלנו תותים", השיר עוסק בבעיות חברתיות, רק על גבי מצע בס-תופים-גיטרות בלוזי. במקום ססמאות הסטיקר של בן ארי, כותב השיר דני הדר מודה בבעיות של החיים בארץ בגוף ראשון ("שוב זורקים אותי, שוב אני בלי עבודה / יש לי פגישה בחמש עם הבוס ובשבע התקף חרדה"), ובמקום הכחשה עצמית, חיה מילר זורקים לנו את האמת בפרצוף ומספרים בפזמון איך בכל זאת הם מתמודדים עם בעיות האבטלה ויוקר המחיה: "כסף מאמא, כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא". השיר אף נכלל באוסף "אוהלים אדירים" שיצא בעקבות המחאה של 2011, והוא ימשיך להיות רלוונטי עד שכבר לא יהיה יותר כסף לאמא.
ניצן: ב-"החיים שלנו תותים" חנן בן ארי זורק אין ספור ססמאות על כמה שקשה לנו כאיזה גוש קולקטיבי לא ברור, ובסוף פותר את הכל באמירה הנבובה ש-"אין לנו על מה להתלונן" כי החיים שלנו תותים.
ב-"קפ"ק", אלון עדר מודה שהוא "רק מתלונן שהחיים הקשים", אבל חושף צרות אישיות בכנות בוטה כמו "אני שונא את העולם והוא מחזיר לי חרא / זה עצוב לי שנולדתי בשנות הבררה", שמחברות את המאזין הקשוב כיחיד שהוא עולם שלם ולא כפיסה קטנה בפאזל לאומי.
ירדן: האמת היא ששמחתי ש-"החיים שלנו תותים" זכה בשיר השנה - בין היתר בגלל שהוא יותר טוב משאר השירים שהגיעו לעשירייה, ולדעתי יש בו אמירה צינית ומחאתית שקהל שלם של מאזינים פספס בגדול. אני בעיקר שמח שחנן בן ארי קיבל את מלוא תשומת הלב וזכה להצלחה גדולה עם "איזון", אלבום הבכורה שהוא הוציא השנה, שיש בו הרבה יותר מהדאחקה של "תותים". בן ארי מערבב באלבום הזה בין רוק, Fאנק, סול, R&B, היפ הופ וגוספל ומשלב בו רעיונות של אמונה על הצד היפה ביותר שלה. זה נשמע לרגעים כמו חזון אחרית הימים של המצב הנוכחי של המדינה: רעיונות חילוניים ודתיים, מודרניים ועתיקים, שנמצאים זה לצד זה ושואבים השפעות אחד מהשני - כמו הרמוניה שאנחנו צריכים לשאוף אליה.
תמצית האלבום של בן ארי לא עוברת דרך הסינגלים שלו, ולכן את "החיים שלנו תותים" הייתי מחליף בשיר שבאמת מייצג את חנן בן ארי של "איזון": השיר "יאללה". הוא גם שיר מחאה הרבה יותר בוטה מ-"תותים", שקורא לכולם לצאת לרחובות ו-"להתעורר", והוא גם מייצג את התערובת המוזיקלית הנהדרת שחנן בן ארי יוצר בשירים שלו. הבעיה העיקרית שלי עם המצעד של גלגלצ היא שלמרות שתחנת הרדיו התחילה השנה לדחוף יותר מוזיקה שהסאונד שלה רלוונטי ועדכני לא רק מטעמי רייטינג, אף לא אחד משירי המצעד העיד על השינוי הזה. ובכל זאת, התקווה היחידה שיש בו היא העובדה שבמקום הראשון נמצא בן ארי, אולי האמן היחיד במצעד שמראה לאן המוזיקה הישראלית באמת הולכת בשנת 2016.
