פוסטים מתויגים עם ביקורות אלבומים

  • ביקורת אלבום: איה כורם - 2023

    בשנת 2023, אלכס הוא בחור פשוט עם עבודה פשוטה: יש לו מכונה שסורקת את המחשבות שלו שלוש פעמים ביום, מוכרת את הטובות ביותר לחברות פרסום, ואת השאר היא מאכסנת בלשכה לאיכון ומחקר ואז מוחקת את כולן מראשו של אלכס. האלגוריתם של פייסבוק הפך להיות הפרנסה של אלכס. הוא אוהב את העבודה שלו, שמפנה לו מקום בראש, עד שיום אחד הוא מגלה מכתב שהוא כתב ומעולם לא שלח, שמיועד לאהובה ישנה שהוא לא זוכר.

    זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת—ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.

    כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.

    השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות—אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.

    למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו—אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.

    בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית—מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון—כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.

    הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה—זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

  • ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness

    אני לא זוכר את השיר הראשון של Explosions In The Sky ששמעתי. אני זוכר את האלבום הראשון "The Earth Is Not a Cloud Dead Place". העטיפה משכה את עיני מיד. היא היתה פשוטה, עדינה, ולא אמרה הרבה חוץ ממשפט אחד מלא תקווה, וזה מבחינתי מה שהמוזיקה של הלהקה מנסה להעביר: הרגשה של תקווה. גיטרות עמוסות דיליי בשכבות על גבי שכבות שמסודרות כמעט בצורה מושלמת ומעבירות זיכרונות, רגשות, ימים עם הבחורה שאהבת ועם הכאב שספגת. כמובן כשהלהקה הכריזה על אלבום חדש התלהבתי, לא יכולתי לחכות לשמוע אותו ובהתבסס על מה ששמעתי אהבתי בהתחלה את הכיוון החדש.

    רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום—וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

    להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

  • ביקורת אלבום: ירונה כספי - דדלוס ציפור

    בזמן האחרון נדמה שחוזרת ההתעניינות של המוזיקה הישראלית בשירי משוררים. בין אם זה ההתעסקויות של אמנים כמו שי צברי והילה רוח בשירים כאלו באלבומיהם, או באמנים שמוציאים אלבומים שלמים שמוקדשים לשירי משוררים כמו להקת מורה בשנה שעברה וברי סחרוף ושילה פרבר השנה. אל כל אלו מצטרפת עכשיו ירונה כספי, שבדומה לפרבר, גם היא נערת רוק שעושה מעבר למוזיקה שקטה ושירי משוררים באלבומה החדש "דדלוס ציפור".

    אלבום משוררים הוא צעד די שאפתני בשביל זמר-יוצר, ודרוש לכך עיבוד חכם ונבון שמעביר את הטקסט בצורה מדויקת. כספי צולחת כאן את אתגר העיבוד הרבה יותר מהניסיון הקודם שלה עם שירי משוררים ("מאפיה של אישה אחת" מ-2012). היא מוכיחה עד כמה היא כותבת ומעבדת מוכשרת, גם כשהיא יוצאת מאזור הנוחות שלה, והיא יודעת לשים את כל הטקסטים במקום שהכי טבעי להם בעיניה. המוזיקה נעה בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים, בין בלדות פסנתר, לג'אז ושאנסונים, והוייב הוא יהודי להפליא. למרות האופי השקט שלהם, השירים פה בכלל לא מינימליסטים, וכספי ממלאת אותם עם מגוון רחב של כלים: כלי מיתר, כלי נשיפה, אקורדיון והפסנתר הנפלא של כספי שמנצח על כל החגיגה הזאת.

    yarona caspi

    כספי: בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים (צילום: אניה גולה)

    יותר מכל, הלחנים של כספי עובדים כי הם תופסים בצורה נורא מדויקת את המשמעות של הטקסטים. "פזמון קיומי" מתעסק בלקבל את הדברים כמו שהם, והמוזיקה מתחילה בהתאם בצניעות ולאט לאט גדלה ומשתלטת על המאזין. גם "ארובות", שיר האהבה היפה של רפי וייכרט, מלא בתשוקה איטית שמתבטאת דרך הקול החם של כספי, שמדייקת בהגייה של כל מילה ומילה ודרך נגינת הפסנתר שלה. "המים נבונים מאיתנו" הוא תרגום לשירו של פאזיל חוסנו דג'לרג'ה והשיר האהוב עליי מהאלבום. יש בו חגיגה אירונית על כמה שאנחנו קטנים מול הטבע, והחגיגה הזאת מועברת דרך קצב שובב ורגע קטן-גדול שבו כספי מזמזמת כאילו-לעצמה "פה-פה-פה".

    מבחינת טקסטים, האלבום מלא בשירים שעוסקים ביחס של קטן מול גדול: האדם הקטן מול הטבע ב-"המים נבונים מאיתנו" או אהבה גדולה שנקנית בשמחות קטנות ב-"שיר אושר". זה אלבום שאי אפשר להאזין לו בישיבה בבית, אלא ברחובות הומים, בנסיעה ברכבות או אוטובוסים, וכל מקום אחר שגורם לבני אדם להרגיש כל כך קטנים. אצל רוב האנשים התחושה הזאת מובילה לעצב, אצל כספי זה מוביל לחגיגה. זה אלבום שצריך לשמוע המון פעמים, ולאט-לאט הוא גדל ונהפך מקטן לענק.

    לכאורה, המוזיקה כאן קרובה מאוד בסגנונה לאלבום הבכורה של כספי, אבל למעשה היא רחוקה שנות-אור ממנו. בין האלבומים הללו מפריד עשור שבו כספי התפתחה כיוצרת, חיפשה את הסאונד שלה, הקיפה את עצמה בכל פעם מחדש בחבורה מוכשרת להחריד של נגנים ולא הפסיקה ללמוד לגבי הדרך שבה היא יוצרת את המוזיקה שלה. כספי מגיעה ל-"דדלוס ציפור" אחרי כמה אלבומים שבהם היא הוכיחה את עצמה כאחת הקולות המעניינים ברוק הישראלי, אבל היא עדיין לא שבעה, ורוצה להמשיך לחקור ולחפש כיוונים חדשים. האלבום הזה מרגיש כמו שלב חדש בקריירה הסופר-מעניינת שלה, והוא גורם לי לרצות לדעת מה הולך להיות השלב הבא.

  • ביקורת אלבום: "Atlas" של Real Estate

    אחרי שלושה אלבומים בחגורה ושנתיים מאז האחרון, Real Estate הרוויחו את דרגת הקפטן של אינדי הגיטרות האמריקאי. במציאות אלקטרונית, כשסינתיסייזרים מחליפים מיתרים, חברי הלהקה הצליחו לייצר את "Atlas", אלבום גיטרות משפיע—לא על ידי מלחמת עוצמה ודיסטורשנים, אלא על ידי רכות שרק חמישה חברה מפרבר בניו ג'רזי יכולים לייצר.

    תמיד מעניין לשמוע סיפורים על מגבלות שהשפיעו על צליל ועל סגנון של אמן מסויים. כך למשל קליף ברטון המנוח—הבסיסט המקורי של מטאליקה—פיתח את סגנון הנגינה העוצמתי שלו בגלל חוסר במגבר בתור נער. היה לו קשה לשמוע את מה שהוא ניגן על הבאס אז הוא נאלץ לפרוט חזק במיתרים בכדי להפיק צלילים. אצל ריל אסטייט הסיפור מעט שונה: הכלים היו שם וכך גם המגברים, אך הם נאלצו להנמיך. חברי הלהקה עשו את תחילת דרכם במוסך בשכונה שקטה בריג'ווד, פרבר קטן בניו ג'רזי, ועל כן היה עליהם למצוא דרך לנגן בשקט. הבעיה המרכזית הייתה מערכת התופים הרועשת. השיטה שהם סיגלו לעצמם הייתה כיסוי המערכת בסמרטוטים וחולצות בכדי לאטום מעט את הצליל ובכך להוריד את הווליום של חלקי התופים. לא רק שהם הצליחו במשימתם, הם גם בראו לעצמם ביט הדוק מלא ברווחים מושלמים לגיטרות עדינות.

    שני האלבומים הראשונים של הלהקה היו אסקפיזם מושלם. הם ניגנו כמו אותה חבורה מהפרברים, אך מיתגו את עצמם כלהקה "מגניבה" וכיפית, כזאת שאלבומיה יוצאים לקראת הקיץ ומהווים פסקול מושלם לימים חמימים עם בירה ביד. בדרכם, אלה היו יצירות איכותיות, אבל ההצלחה הגדולה של הלהקה הייתה הביטחון שהם העניקו לכותב הטקסטים והזמר Martin Courtney לחזור מנטלית לאותה שכונה בריג'ווד ולהתמודד עם המשקעים שכרוכים במקום מגוריו. אהבות ישנות, משפחה, התבגרות, כל אלה שזורים באופו גלוי וברור לאורך "Atlas" המופתי מ-2014.

    "Atlas" הוא אלבום של גילוי. הוא מורכב מחיטוט בפצעים ישנים ומרטרוספקטיבה, ועל כן מדובר באלבום עצוב למדי. האלבום כולו מתבונן על אירועים שקרו ובוחן אותם בראי הזמן. קורטני וחבריו חוזרים בשיריהם אל הנופים והאנשים איתם גדלו והם מלאי געגוע ונוסטלגיה מלנכולית. "אני לא זקוק לאופק בכדי שיגיד לי היכן נגמרים השמיים, זה נוף עדין מהיכן שאני מגיע" שר קורטני בשיר הפותח "Had to hear". כבר מהרגע הראשון סימפוניית הגיטרות העדינה מלטפת את האוזן. המרקחה הזו שמשלבת לא מעט אפקטים של ריוורב ודילאי אך מונעת בעיקר על ידי הגיטרה הצלולה והמלודית של הגיטרסיט Matt Mondanile, הפכה את ריל אסטייט ללהקה משפיעה שהצליל שלה זלג והגיע עד לבלאק מטאל החדשני של Deafheaven (דוגמה מצויינת לכך תהיה השיר "Come Back" מהאלבום האחרון של הלהקה). השיא המילולי באלבום מגיע בשיר "Past Lives". קורטני שר על ביקור של הלהקה בעיר מגוריה ומגולל את התחושות בצורה ישירה. "אני לא יכול לחזור לשכונה הזו מבלי להרגיש את הגיל שלי / זה לא המקום אותו הכרתי, אבל יש לו את אותו צליל ישן / אפילו האור על הכביש הצהוב הזה הוא אותו דבר כמו כשהעיר הזאת הייתה שלנו".

    חלפו למעלה משנתיים מאז ש-"Atlas" יצא, וצלילי הגיטרות שעוד מהדהדים בשלווה ברחבי הגלובוס עתידים לנחות בבארבי תל אביב ב-25.5. אנחנו ומושבתינו הקטנה נמצאים עבור להקות מחצי הכדור הצפוני איפה שהוא בין אלף-עזאזל לשום-מקום, ולא זוכים בדרך כלל להופעות מן הסוג שלא מקדם אלבום. ריל אסטייט תגיע לכאן עם מופע של להקה שמנהליה לא הכריחו אותה להגיע כל כך רחוק בכדי למכור עוד תקליטים, מופע של להקה שלא מחויבת לנגן סט מסויים של שירים בכדי לקדם את חומריה החדשים, להקה שנמצאת כבר אחרי הצלחה של אלבום שלישי שעדיין קוצר פירות. מן הפרברים של אמריקה לפרברים של העולם, אין מתאים מכך.

  • ביקורת אלבום: "Power In" של Charlotte and Magon

    צמד הפופ הצרפתי-ישראלי Charlotte & Magon הם תוצר של אחד היבולים הראשונים בשדה המוזיקה האינטרנטי. אי שם בתחילת שנות האלפיים אתר קטן בשם מייספייס, שהיווה את אחת מאבני היסוד של תרבות הצריכה המוזיקלית של המאה ה-21, הפגיש בין שרלוט הצרפתייה ומגון הישראלי, שני מוזיקאים צעירים שחיפשו שותף ליצירה שלהם. הם ניהלו מערכת יחסים אינטרנטית במשך שנתיים עד שהתאהבו והחליטו לקחת את הקשר שלהם לממד הפיזי, ברמה המוזיקלית והאישית. מאז שיצא אלבום הבכורה שלהם בשנת 2009, נדמה שככל שמערכת היחסים שלהם העמיקה כך המוזיקה שלהם השתכללה בהתאמה.

    "Power In", האי פי החדש של הצמד מתחילת אפריל, כולל ארבעה שירי פופ מהודקים בעלי השפעות מגוונות החל מפסיכדליה ועד מוזיקת בארוק. בדומה ליצירות הקודמות של הלהקה, גם באלבום הנוכחי ההפקה היא עצמאית לחלוטין. העבודה מתחלקת באופן שווה בין שרלוט ומגון כאשר שרלוט סולנית ההרכב ואחראית גם על הקלידים (בקרדיטים ליד השם שלה מופיעה גם המילה "צעצועים") ומגון מנגן את הגיטרות ומתכנת את מכונת התופים. "Power In" ממצב את הסאונד של הצמד עם המתרחש בצמרת הפופ העכשווית ושואב השפעה מהעבודות האחרונות של Joanna Newsom ו-Julia Holter האמריקאיות.

    12657350_10153206258361783_2824714040262944580_o

    טריפ על אהבה. Charlotte & Magon

    האי פי נפתח עם השיר "We Are the Thunder" הבארוקי והמקפיץ, שבקלות היה יכול להשתלב באלבום האחרון של Cut Out Club. האיפוק בקולה של שרלוט מזכיר את מדונה הישנה והטובה של שנות השמונים. בשיר השני, "Back in Time", הצמד נכנס לזון. זה שיר מקסים על ההתבגרות, לטוב ולרע. הוא בנוי מליין גרובי שמתנפץ למלודיה חלומית וחוזר חלילה וניתן לחוש בקשר החזק של הזוג בדרך שבה קולו של מגון תומך בשירתה הנעימה של שרלוט. רגע השיא של האלבום הקצר מגיע ללא ספק ברצועה השלישית: "What if the World". הבלדה הזו מציגה איכות טכנית משובחת של שרלוט שמספקת ביצוע קייט בושי, וגם מהלך אקורדים מלודי ומרגש. זה שיר שבקלות יכול להשתלט על מצעדים ברחבי העולם. האלבום מסתיים בשיר הפסיכדלי "Aliens". בשונה מהאסוציאציה הראשונית למושג חוצנים שבדרך כלל מתקשר לפחד, הטקסט מדבר על כך שיום יבוא ודווקא החייזרים יבואו להציל אותנו, מעצמנו. מבחינת הסאונד, שרלוט ומגון עושים מיקס מהריליסים הקודמים שלהם: בסיס השירים הוא מלודי ובעל מבנה מאד סדור, בדומה לאלבום הבכורה שלהם מ-2009 "Love Happening", והם מקשטים אותו בפסיכדליה המרקידה שאפיינה את "Egg Dance", האי פי האחרון שהצמד שחרר ב-2015.

    "Power In" הוא טריפ על אהבה. האי פי נושא עמו את המטען הרגשי של זוגיות, את הפחדים ואת הרגעים עבורם שווה כל כך להילחם. שרלוט ומגון הם צמד מסקרן ו-"Power In" הוא מתאבן מעורר תיאבון שמעלה את רף הציפיות לקראת אלבום עתידי מלא. שרלוט ומגון עושים חיל בצרפת ומופיעים בתדירות גבוהה, אבל לאחר עשור של פעילות הקהל הישראלי כמעט ואינו מודע לקיומם. הקשר הישראלי של הצמד הוביל אותם לא אחת לנסות לחדור לתודעה של הביצה המקומית, אך ללא הצלחה. האם מה שטוב לפריזאים לא מספיק טוב לתל אביבים? או שמא החסם הגלגלצי עדיין משמש בישראל של 2016 חוצץ בין המאזינים לעולם שבחוץ, בעידן בו המוזיקה היא אינטרנטית וחופשית? אני מניח שהמיני-אלבום הזה על ארבעת שיריו לא ישנה את המאזן של שרלוט ומגון בזירה המקומית, אך הם בהחלט ראויים להזדמנות.

  • ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka

    אורי בראונר כנרות, הלא הוא סולן להקת בום פם הידוע יותר בכיניו UBK, משיק את "Simoom", אלבום שני לאחד מהפרויקטים שלו Ouzo Bazooka. התוצאה היא תמהיל מדויק ומהוקצע של גרוב מדברי עם פסיכדליה מהסבנטיז: יש בו פיתוי, יש בו סכנה, יש בו קסם ויש בו מציאות. צלילי הגיטרה הראשונים של שיר הפתיחה "Look Around" כבר מושכים את המאזין מכל עיסוקו היומיומי אל עבר מציאות אלטרנטיבית, הזייתית, ומכינים את השטח לטיול רוחני קצר.

    על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

    12957672_10153712574914965_3494013801099080912_o

    אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

    אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

    הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

    הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.