פוסטים מתויגים עם ביקורות אלבומים

  • ביקורת אלבום: No Sides של טאטרן - לתת לאמבה לנוע

    עטיפה: אייל בסון

    ממש מתחילת דרכם, היה לי קשה, אם לא בלתי אפשרי, להגדיר את טאטרן. שמעתי את חברי חובבי המוזיקה הטהרנים ביותר מנסים כל אחד בתורו לקטלג אותם בגדרי ז'אנר: גאז'יסטים תובעים עליהם בעלות עד היום, וכך גם (בשלב מסוים) מעריצי פוסט-רוק, מכורי מוזיקה אינסטרומנטלית ופרוג-רוקרים. כולם רוצים לנכס את הגאונות והסינרגיה של מאיו-בנימינוב-דקל לקבוצה שלהם. אם משהו התחוור לגבי הטריו הזה, הוא שגם הדומיין של הלהקה "tatranmusic" בא להגיד לנו שמדובר בסוג חדש של מוזיקה: מוזיקת טאטרן. לא היה דבר כזה לפני כן, וצריך למצוא הגדרה חדשה וכלים חדשים כדי להבין אותו. ואולי בכלל אפשר לוותר על הרעיון של הגדרה במקרה הזה. אולי טאטרן נועדו להיות משהו חי, מתפתח, פלואידי, בעל יכולת צורנית של אמבה - מתהווה בכל רגע מחדש בהתאם לזרימה הטבעית של הדברים.

    בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה - דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.

    הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes" - הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.

    אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.

    יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24 - לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.

    בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.

    טאטרן ישיקו את האלבום ב-6.6 בבארבי

  • נאמן לפרנצ'ייז: Grandaddy - Last Place

    קשה להאמין שהידיעה על החזרה לפעילות של Grandaddy עוררה את אותו פרץ עיקומי אפים ונחירות בוז ציניות מצד סנובי אינדי כמו שמקבלים קאמבקים של להקות ותיקות - גם כי הלהקה הוציאה את אלבומה האחרון לפני עשור. זה לא זמן ארוך מספיק כדי להפוך אותם ללהקת עבר של ממש, אבל בעיקר כי מדובר בלהקה שהצליחה בשיאה להחזיק את המקל בשני קצותיו. הם שחררו ממש בתחילת המילניום את "The Sophtware Slump", אלבום קונספט שאפתני שהגיע כמעט לכל אוזן חובבת אינדי (ולזמן קצר, גם למאזיני גלגלצ וצופי MTV), אבל גם לשמור על הילה צנועה שמנעה גל נגד של הייטרים מהסוג שזוכות לו להקות כמו רדיוהד או הפליימינג ליפס. וגם אם שני האלבומים שבאו אחרי יצירת המופת הזו לא עמדו בסטנדרטים שזו הציבה, תתקשו למצוא מבקרים ומאזינים שמיהרו להכתיר אותם כ-"has beens". גם העובדה שחבריה נושקים לגיל חמישים לא ממש אמורה להפריע ללהקה לחזור לבמה, כי המוזיקה שלה תמיד הייתה חפה מרוח נעורים פראית, והעדיפה לעסוק באפרורי והחלוד. למעשה, המעבר לגיל המעבר עשוי אפילו להלום אותם.

    בשבועיים שעברו מאז יציאת אלבומם החדש "Last Place", קראתי עליו לא מעט ביקורות. אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי הוא שהביקורות הטובות והרעות שהוא זוכה להן נקראות כמעט באותה צורה. כולן מתייחסות לאותו אלבום מופת שמטיל צל על כל ריליס של גרנדדי מאז, ורובן מסכימות ש-"Last Place" מצליח לשחזר בצורה די יעילה את הצליל והאווירה שלו. ואכן, נראה שגרנדדי הלכו על האינסטינקט הראשוני של כל להקה שעושה קאמבק: לשלוף את קלטות הגיבוי מהארון ולנסות לשחזר את התצורה האופטימלית של הלהקה.

    אז כן, האלבום הזה בהחלט לוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה: מהסינטיסייזרים הפרימיטיביים וקולו של ג'ייסון ליטל ועד לעיסוק האובססיבי בטכנולוגיה, כולל העלאה מיותרת באוב של ג'ד, הרובוט הדיכאוני שהיה הכוכב של שניים מהשירים הטובים ביותר של "The Sophtware Slump", שכמובן קיבלה שדרוג לעידן הסמארטפונים. וכן, האלבום בהחלט עושה זאת בהצלחה לא קטנה, וכולל את כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, כמו "Evermore" שלפני עשור בוודאי היה חורך מצעדי אינדי, או "The Boat is in the Barn" ו-"A Lost Machine" העגמומיים והמקסימים. יותר מכל האלבום הזה מזכיר את "Sumday", אלבומם השלישי שגם הוא היה הד לא קלוש כלל ליצירת המופת שיצאה שנתיים לפניו.

    מה שמפריד באמת בין שוחרי לקוטלי "Last Place" הוא השאלה האם יש טעם באלבום שאמנם עומד היטב בפני עצמו, אבל כזה שכל האזנה שלו גם מעוררת געגוע ליצירה אחרת, שיצאה 17 שנה לפניו? מתוך הנחה שמרבית מאזיניו מכירים היטב את ההיסטוריה של הלהקה (קשה לי לראות את גרנדדי רוכשים לעצמם מעריצים חדשים מדור ה-Z), אלבום כזה לא ישפט לעולם בפני עצמו. "Last Place" הוא סרט ההמשך ליצירת פולחן, והשאלה היא האם אתם מצפים ממנו להתעלות לרמה של המקור, או יכולים להסתפק בכך שהוא לא מביך את הפרנצ'ייז.

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט - עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות" - כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים - הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

  • מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

    לכאורה הנוסחה של Japandroids מוכרת להפליא, אפילו משעממת: עוד צמד גיטרה-תופים שמנגן רוקנרול מהיר אבל לא אגרסיבי, רועש אבל לא מרושע, מלא רוח נעורים אבל לא מרדני באמת. מי שיאזין להם לראשונה לאחר שקרא את ערימת השבחים שנשפכו על שני האלבומים הראשונים שלהם, או את הכתבות הנרגשות כשהתפרסמו שהצמד הקנדי חזר לפעילות אחרי חמש שנות שתיקה עלול להתאכזב - על זה כל הרעש?

    אבל ג'פנדרוידס מיצגים כנראה משהו גדול יותר מהמוזיקה שלהם: געגוע לרוקנרול בסיסי ולא יומרני, עם 100 אחוז לב ואפס אחוז טסטוסטרון, שמילא אצטדיונים בתחילת המאה ה-21. גם העובדה שהם כנראה לא מסוגלים לכתוב שיר גרוע, או שהאלבומים שלהם, שמורכבים תמיד מ-8 שירים מהודקים, תמיד משאירים טעם של עוד, בוודאי לא הזיקו. ואולי הדבר הכי חשוב בג'פנדרוידס הוא העובדה שמדובר באחת מהלהקות היותר מעוררות חיבה שקיימות: מעטיפות האלבומים הפשוטות, שמורכבות תמיד מצילום בשחור לבן של שני חברי הלהקה, דרך הגישה הפתוחה והחסרת בולשיט שלהם בראיונות ועד היכולת שלהם לכתוב שירי אהבה ישירים בלי להישמע לרגע נדושים או דביקים. באנגלית קוראים לזה "to wear your heart on your sleeve", וכשאתה שומע להקה שמצליחה לעשות את זה בליווי מפלי גיטרות ומעברי תיפוף בקצב רצחני, קשה להישאר אדישים.

    אחרי שני אלבומים כמעט זהים מוזיקלית, "Post Nothing" ו-"Celebration Rock", נראה שג'פנדרוידס מחפשים את הדרך לשבור את הנוסחה, או לפחות לעקם אותה קצת בפינות. אלבומם השלישי "Near to the Wild Heart of Life" הוא אלבום מסע שלוקח את הלהקה בין טורונטו, ניו אורלינס וניו מקסיקו, בין ברים אפלוליים וחדרי מלון מעופשים, ומכיל לצד עטיפת השחור ולבן הקבועה והלהיטים הצפויים של הלהקה (כמו שיר הנושא הפותח) גם קטעים פחות אופייניים כמו "North East South West" שמריח כמו להיט רדיו קולג'ים קליפורני, את הבלדה המסונתזת "I'm Sorry (For Not Finding You Sooner)" או "Arc Of Bar" בן השבע וחצי דקות שהוא הדבר הכי קרוב ליצירה שאפתנית שהלהקה שחררה אי פעם.

    אז נכון, לא מדובר באלבום מפתיע או מקורי במיוחד. אבל אם אתם מחפשים הפתעות או מקוריות, צמדי גיטרה-תופים הם לא המקום להתחיל בו. ועדיין, כמו בפעמים הקודמות, מדובר עדיין באחד האלבומים היותר כיפיים ומהודקים שתשמעו השנה, גם אם לראשונה בתולדות הלהקה נלוות לחגיגה גם תחושה קלה של עגמומיות. בני ה-30 ומשהו עם המפרצים הקלים בשיער הם כבר לא בני העשרים חסרי הדאגות שהופיעו על התמונה המטושטשת על עטיפת אלבום הבכורה. כנראה שאפילו ג'פנדרוידס לא יכלו להישאר צעירים לנצח, אבל הם מוכיחים שגם צמדי גאראז' יכולים להתבגר בכבוד.

  • ביקורת אלבום: איה כורם - 2023

    בשנת 2023, אלכס הוא בחור פשוט עם עבודה פשוטה: יש לו מכונה שסורקת את המחשבות שלו שלוש פעמים ביום, מוכרת את הטובות ביותר לחברות פרסום, ואת השאר היא מאכסנת בלשכה לאיכון ומחקר ואז מוחקת את כולן מראשו של אלכס. האלגוריתם של פייסבוק הפך להיות הפרנסה של אלכס. הוא אוהב את העבודה שלו, שמפנה לו מקום בראש, עד שיום אחד הוא מגלה מכתב שהוא כתב ומעולם לא שלח, שמיועד לאהובה ישנה שהוא לא זוכר.

    זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת - ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.

    כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.

    השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות - אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.

    למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו - אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.

    בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית - מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון - כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.

    הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.