פוסטים מתויגים עם ביקורות אלבומים

  • ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness

    אני לא זוכר את השיר הראשון של Explosions In The Sky ששמעתי. אני זוכר את האלבום הראשון "The Earth Is Not a Cloud Dead Place". העטיפה משכה את עיני מיד. היא היתה פשוטה, עדינה, ולא אמרה הרבה חוץ ממשפט אחד מלא תקווה, וזה מבחינתי מה שהמוזיקה של הלהקה מנסה להעביר: הרגשה של תקווה. גיטרות עמוסות דיליי בשכבות על גבי שכבות שמסודרות כמעט בצורה מושלמת ומעבירות זיכרונות, רגשות, ימים עם הבחורה שאהבת ועם הכאב שספגת. כמובן כשהלהקה הכריזה על אלבום חדש התלהבתי, לא יכולתי לחכות לשמוע אותו ובהתבסס על מה ששמעתי אהבתי בהתחלה את הכיוון החדש.

    רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום - וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

    להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

  • ביקורת אלבום: ירונה כספי - דדלוס ציפור

    בזמן האחרון נדמה שחוזרת ההתעניינות של המוזיקה הישראלית בשירי משוררים. בין אם זה ההתעסקויות של אמנים כמו שי צברי והילה רוח בשירים כאלו באלבומיהם, או באמנים שמוציאים אלבומים שלמים שמוקדשים לשירי משוררים כמו להקת מורה בשנה שעברה וברי סחרוף ושילה פרבר השנה. אל כל אלו מצטרפת עכשיו ירונה כספי, שבדומה לפרבר, גם היא נערת רוק שעושה מעבר למוזיקה שקטה ושירי משוררים באלבומה החדש "דדלוס ציפור".

    אלבום משוררים הוא צעד די שאפתני בשביל זמר-יוצר, ודרוש לכך עיבוד חכם ונבון שמעביר את הטקסט בצורה מדויקת. כספי צולחת כאן את אתגר העיבוד הרבה יותר מהניסיון הקודם שלה עם שירי משוררים ("מאפיה של אישה אחת" מ-2012). היא מוכיחה עד כמה היא כותבת ומעבדת מוכשרת, גם כשהיא יוצאת מאזור הנוחות שלה, והיא יודעת לשים את כל הטקסטים במקום שהכי טבעי להם בעיניה. המוזיקה נעה בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים, בין בלדות פסנתר, לג'אז ושאנסונים, והוייב הוא יהודי להפליא. למרות האופי השקט שלהם, השירים פה בכלל לא מינימליסטים, וכספי ממלאת אותם עם מגוון רחב של כלים: כלי מיתר, כלי נשיפה, אקורדיון והפסנתר הנפלא של כספי שמנצח על כל החגיגה הזאת.

    yarona caspi

    כספי: בין מזרח אירופה לרחובות ירושלים (צילום: אניה גולה)

    יותר מכל, הלחנים של כספי עובדים כי הם תופסים בצורה נורא מדויקת את המשמעות של הטקסטים. "פזמון קיומי" מתעסק בלקבל את הדברים כמו שהם, והמוזיקה מתחילה בהתאם בצניעות ולאט לאט גדלה ומשתלטת על המאזין. גם "ארובות", שיר האהבה היפה של רפי וייכרט, מלא בתשוקה איטית שמתבטאת דרך הקול החם של כספי, שמדייקת בהגייה של כל מילה ומילה ודרך נגינת הפסנתר שלה. "המים נבונים מאיתנו" הוא תרגום לשירו של פאזיל חוסנו דג'לרג'ה והשיר האהוב עליי מהאלבום. יש בו חגיגה אירונית על כמה שאנחנו קטנים מול הטבע, והחגיגה הזאת מועברת דרך קצב שובב ורגע קטן-גדול שבו כספי מזמזמת כאילו-לעצמה "פה-פה-פה".

    מבחינת טקסטים, האלבום מלא בשירים שעוסקים ביחס של קטן מול גדול: האדם הקטן מול הטבע ב-"המים נבונים מאיתנו" או אהבה גדולה שנקנית בשמחות קטנות ב-"שיר אושר". זה אלבום שאי אפשר להאזין לו בישיבה בבית, אלא ברחובות הומים, בנסיעה ברכבות או אוטובוסים, וכל מקום אחר שגורם לבני אדם להרגיש כל כך קטנים. אצל רוב האנשים התחושה הזאת מובילה לעצב, אצל כספי זה מוביל לחגיגה. זה אלבום שצריך לשמוע המון פעמים, ולאט-לאט הוא גדל ונהפך מקטן לענק.

    לכאורה, המוזיקה כאן קרובה מאוד בסגנונה לאלבום הבכורה של כספי, אבל למעשה היא רחוקה שנות-אור ממנו. בין האלבומים הללו מפריד עשור שבו כספי התפתחה כיוצרת, חיפשה את הסאונד שלה, הקיפה את עצמה בכל פעם מחדש בחבורה מוכשרת להחריד של נגנים ולא הפסיקה ללמוד לגבי הדרך שבה היא יוצרת את המוזיקה שלה. כספי מגיעה ל-"דדלוס ציפור" אחרי כמה אלבומים שבהם היא הוכיחה את עצמה כאחת הקולות המעניינים ברוק הישראלי, אבל היא עדיין לא שבעה, ורוצה להמשיך לחקור ולחפש כיוונים חדשים. האלבום הזה מרגיש כמו שלב חדש בקריירה הסופר-מעניינת שלה, והוא גורם לי לרצות לדעת מה הולך להיות השלב הבא.

  • ביקורת אלבום: "Atlas" של Real Estate

    אחרי שלושה אלבומים בחגורה ושנתיים מאז האחרון, Real Estate הרוויחו את דרגת הקפטן של אינדי הגיטרות האמריקאי. במציאות אלקטרונית, כשסינתיסייזרים מחליפים מיתרים, חברי הלהקה הצליחו לייצר את "Atlas", אלבום גיטרות משפיע - לא על ידי מלחמת עוצמה ודיסטורשנים, אלא על ידי רכות שרק חמישה חברה מפרבר בניו ג'רזי יכולים לייצר.

    תמיד מעניין לשמוע סיפורים על מגבלות שהשפיעו על צליל ועל סגנון של אמן מסויים. כך למשל קליף ברטון המנוח - הבסיסט המקורי של מטאליקה - פיתח את סגנון הנגינה העוצמתי שלו בגלל חוסר במגבר בתור נער. היה לו קשה לשמוע את מה שהוא ניגן על הבאס אז הוא נאלץ לפרוט חזק במיתרים בכדי להפיק צלילים. אצל ריל אסטייט הסיפור מעט שונה: הכלים היו שם וכך גם המגברים, אך הם נאלצו להנמיך. חברי הלהקה עשו את תחילת דרכם במוסך בשכונה שקטה בריג'ווד, פרבר קטן בניו ג'רזי, ועל כן היה עליהם למצוא דרך לנגן בשקט. הבעיה המרכזית הייתה מערכת התופים הרועשת. השיטה שהם סיגלו לעצמם הייתה כיסוי המערכת בסמרטוטים וחולצות בכדי לאטום מעט את הצליל ובכך להוריד את הווליום של חלקי התופים. לא רק שהם הצליחו במשימתם, הם גם בראו לעצמם ביט הדוק מלא ברווחים מושלמים לגיטרות עדינות.

    שני האלבומים הראשונים של הלהקה היו אסקפיזם מושלם. הם ניגנו כמו אותה חבורה מהפרברים, אך מיתגו את עצמם כלהקה "מגניבה" וכיפית, כזאת שאלבומיה יוצאים לקראת הקיץ ומהווים פסקול מושלם לימים חמימים עם בירה ביד. בדרכם, אלה היו יצירות איכותיות, אבל ההצלחה הגדולה של הלהקה הייתה הביטחון שהם העניקו לכותב הטקסטים והזמר Martin Courtney לחזור מנטלית לאותה שכונה בריג'ווד ולהתמודד עם המשקעים שכרוכים במקום מגוריו. אהבות ישנות, משפחה, התבגרות, כל אלה שזורים באופו גלוי וברור לאורך "Atlas" המופתי מ-2014.

    "Atlas" הוא אלבום של גילוי. הוא מורכב מחיטוט בפצעים ישנים ומרטרוספקטיבה, ועל כן מדובר באלבום עצוב למדי. האלבום כולו מתבונן על אירועים שקרו ובוחן אותם בראי הזמן. קורטני וחבריו חוזרים בשיריהם אל הנופים והאנשים איתם גדלו והם מלאי געגוע ונוסטלגיה מלנכולית. "אני לא זקוק לאופק בכדי שיגיד לי היכן נגמרים השמיים, זה נוף עדין מהיכן שאני מגיע" שר קורטני בשיר הפותח "Had to hear". כבר מהרגע הראשון סימפוניית הגיטרות העדינה מלטפת את האוזן. המרקחה הזו שמשלבת לא מעט אפקטים של ריוורב ודילאי אך מונעת בעיקר על ידי הגיטרה הצלולה והמלודית של הגיטרסיט Matt Mondanile, הפכה את ריל אסטייט ללהקה משפיעה שהצליל שלה זלג והגיע עד לבלאק מטאל החדשני של Deafheaven (דוגמה מצויינת לכך תהיה השיר "Come Back" מהאלבום האחרון של הלהקה). השיא המילולי באלבום מגיע בשיר "Past Lives". קורטני שר על ביקור של הלהקה בעיר מגוריה ומגולל את התחושות בצורה ישירה. "אני לא יכול לחזור לשכונה הזו מבלי להרגיש את הגיל שלי / זה לא המקום אותו הכרתי, אבל יש לו את אותו צליל ישן / אפילו האור על הכביש הצהוב הזה הוא אותו דבר כמו כשהעיר הזאת הייתה שלנו".

    חלפו למעלה משנתיים מאז ש-"Atlas" יצא, וצלילי הגיטרות שעוד מהדהדים בשלווה ברחבי הגלובוס עתידים לנחות בבארבי תל אביב ב-25.5. אנחנו ומושבתינו הקטנה נמצאים עבור להקות מחצי הכדור הצפוני איפה שהוא בין אלף-עזאזל לשום-מקום, ולא זוכים בדרך כלל להופעות מן הסוג שלא מקדם אלבום. ריל אסטייט תגיע לכאן עם מופע של להקה שמנהליה לא הכריחו אותה להגיע כל כך רחוק בכדי למכור עוד תקליטים, מופע של להקה שלא מחויבת לנגן סט מסויים של שירים בכדי לקדם את חומריה החדשים, להקה שנמצאת כבר אחרי הצלחה של אלבום שלישי שעדיין קוצר פירות. מן הפרברים של אמריקה לפרברים של העולם, אין מתאים מכך.

  • ביקורת אלבום: "Power In" של Charlotte and Magon

    צמד הפופ הצרפתי-ישראלי Charlotte & Magon הם תוצר של אחד היבולים הראשונים בשדה המוזיקה האינטרנטי. אי שם בתחילת שנות האלפיים אתר קטן בשם מייספייס, שהיווה את אחת מאבני היסוד של תרבות הצריכה המוזיקלית של המאה ה-21, הפגיש בין שרלוט הצרפתייה ומגון הישראלי, שני מוזיקאים צעירים שחיפשו שותף ליצירה שלהם. הם ניהלו מערכת יחסים אינטרנטית במשך שנתיים עד שהתאהבו והחליטו לקחת את הקשר שלהם לממד הפיזי, ברמה המוזיקלית והאישית. מאז שיצא אלבום הבכורה שלהם בשנת 2009, נדמה שככל שמערכת היחסים שלהם העמיקה כך המוזיקה שלהם השתכללה בהתאמה.

    "Power In", האי פי החדש של הצמד מתחילת אפריל, כולל ארבעה שירי פופ מהודקים בעלי השפעות מגוונות החל מפסיכדליה ועד מוזיקת בארוק. בדומה ליצירות הקודמות של הלהקה, גם באלבום הנוכחי ההפקה היא עצמאית לחלוטין. העבודה מתחלקת באופן שווה בין שרלוט ומגון כאשר שרלוט סולנית ההרכב ואחראית גם על הקלידים (בקרדיטים ליד השם שלה מופיעה גם המילה "צעצועים") ומגון מנגן את הגיטרות ומתכנת את מכונת התופים. "Power In" ממצב את הסאונד של הצמד עם המתרחש בצמרת הפופ העכשווית ושואב השפעה מהעבודות האחרונות של Joanna Newsom ו-Julia Holter האמריקאיות.

    12657350_10153206258361783_2824714040262944580_o

    טריפ על אהבה. Charlotte & Magon

    האי פי נפתח עם השיר "We Are the Thunder" הבארוקי והמקפיץ, שבקלות היה יכול להשתלב באלבום האחרון של Cut Out Club. האיפוק בקולה של שרלוט מזכיר את מדונה הישנה והטובה של שנות השמונים. בשיר השני, "Back in Time", הצמד נכנס לזון. זה שיר מקסים על ההתבגרות, לטוב ולרע. הוא בנוי מליין גרובי שמתנפץ למלודיה חלומית וחוזר חלילה וניתן לחוש בקשר החזק של הזוג בדרך שבה קולו של מגון תומך בשירתה הנעימה של שרלוט. רגע השיא של האלבום הקצר מגיע ללא ספק ברצועה השלישית: "What if the World". הבלדה הזו מציגה איכות טכנית משובחת של שרלוט שמספקת ביצוע קייט בושי, וגם מהלך אקורדים מלודי ומרגש. זה שיר שבקלות יכול להשתלט על מצעדים ברחבי העולם. האלבום מסתיים בשיר הפסיכדלי "Aliens". בשונה מהאסוציאציה הראשונית למושג חוצנים שבדרך כלל מתקשר לפחד, הטקסט מדבר על כך שיום יבוא ודווקא החייזרים יבואו להציל אותנו, מעצמנו. מבחינת הסאונד, שרלוט ומגון עושים מיקס מהריליסים הקודמים שלהם: בסיס השירים הוא מלודי ובעל מבנה מאד סדור, בדומה לאלבום הבכורה שלהם מ-2009 "Love Happening", והם מקשטים אותו בפסיכדליה המרקידה שאפיינה את "Egg Dance", האי פי האחרון שהצמד שחרר ב-2015.

    "Power In" הוא טריפ על אהבה. האי פי נושא עמו את המטען הרגשי של זוגיות, את הפחדים ואת הרגעים עבורם שווה כל כך להילחם. שרלוט ומגון הם צמד מסקרן ו-"Power In" הוא מתאבן מעורר תיאבון שמעלה את רף הציפיות לקראת אלבום עתידי מלא. שרלוט ומגון עושים חיל בצרפת ומופיעים בתדירות גבוהה, אבל לאחר עשור של פעילות הקהל הישראלי כמעט ואינו מודע לקיומם. הקשר הישראלי של הצמד הוביל אותם לא אחת לנסות לחדור לתודעה של הביצה המקומית, אך ללא הצלחה. האם מה שטוב לפריזאים לא מספיק טוב לתל אביבים? או שמא החסם הגלגלצי עדיין משמש בישראל של 2016 חוצץ בין המאזינים לעולם שבחוץ, בעידן בו המוזיקה היא אינטרנטית וחופשית? אני מניח שהמיני-אלבום הזה על ארבעת שיריו לא ישנה את המאזן של שרלוט ומגון בזירה המקומית, אך הם בהחלט ראויים להזדמנות.

  • ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka

    אורי בראונר כנרות, הלא הוא סולן להקת בום פם הידוע יותר בכיניו UBK, משיק את "Simoom", אלבום שני לאחד מהפרויקטים שלו Ouzo Bazooka. התוצאה היא תמהיל מדויק ומהוקצע של גרוב מדברי עם פסיכדליה מהסבנטיז: יש בו פיתוי, יש בו סכנה, יש בו קסם ויש בו מציאות. צלילי הגיטרה הראשונים של שיר הפתיחה "Look Around" כבר מושכים את המאזין מכל עיסוקו היומיומי אל עבר מציאות אלטרנטיבית, הזייתית, ומכינים את השטח לטיול רוחני קצר.

    על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

    12957672_10153712574914965_3494013801099080912_o

    אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

    אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

    הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

    הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.

  • ביקורת אלבום: "סמל סטטוס" של רגל סברס

    חמישים שניות לתוך "סמל סטטוס", אלבום הבכורה של רגל סברס, והתמונה לא יכולה להיות ברורה יותר. אנחנו המאזינים אורחים ולא יותר. הגענו לכאן כי המוזיקה הזאת הוקלטה. כי מישהו פתח לנו את הדלת. כי ככה זה עובד. הצוהר הזה שנפתח בפנינו הוא תוצאה של אקסיומה מוזיקלית: להקות מקליטות אלבומים, אלבומים מגיעים למאזינים. זו דרך הטבע. הנוכחות שלנו היא הדבר האחרון שמעניין את רגל סברס. זאת המסיבה שלהם, ואנחנו כאן כי אין סלקציה. ותודה לאל שזה ככה, כי זכינו להצצה סופר אותנטית למוחם הרותח.

    רביעיית הפאנק הזו מנתניה משחררת את אלבום הבכורה שלה תחת המטרייה של לייבל האינדי פית/קית העושה כל שביכולתו בכדי לקדם אמנים צעירים ומחוסרי תמיכה. נדמה שלא היה חסר הרבה בכדי שהמוזיקה הזאת תישאר לעד דבוקה לקירות מעושנים בחדרי חזרות ולא תראה אור. חברי ההרכב היו יכולים להמשיך לפרוק את הקיטור שיש להם על העולם ובעיקר על עצמם בסוד ולהמשיך לחיות את חייהם. לראייה, האלבום הוקלט בשנת 2013 ורואה אור רק בשנת 2016. זה המסע שלהקות צעירות נאלצות לעבור בישראל. בזכות אנשים כמו החבר'ה בפית/קית כולי תקווה שהאלבום הבא יגיע מהר יותר.

    0006361522_10

    רגל סברס: גדלו בצלחת הפטרי של נתניה

    זה מתחיל בדיבור הקצר ובצחקוקים שלפני השיר הפותח "בשבילי" וממשיך במשפט הראשון באלבום: "פעולה נואשת מספר אחד / אל תעזבי אותי לבד". כמה פאנק בשורה אחת. שגיאת שם המספר הכל כך בוטה ומכוונת הזאת היא הדרך המושלמת של רגל סברס להסביר לנו בעדינות כמה לא אכפת להם ממי שיקשיבו להם ומה הם יגידו. "בשבילי" משמש כמו תמרור ענק שזועק פאק איט: זה אנחנו וזה הכל או כלום.

    כשמסתכלים על הטקסט של מיתר ענבר בשירי הקצוות באלבום, "בשבילי" ו-"עמוד שדרה", המעגל נסגר. בשיר הפותח רגל סברס מצהירים על הכוונות שלהם ובשיר האחרון הם במודע או לא במודע חותמים את האג'נדה שלהם: "חריקת מילים ריקות מתוכן. אלו רק מילים, אז מה?". בין השיר הראשון לאחרון משתולל ענבר עם שלל מילים כמו אוננות, מציצנות, רובוטים, וגבינה צהובה. ב-"פלישת האמזונות" הוא שר על מה שנשמע כמו סרט פורנו/מדע בדיוני, ב-"קדוש מאונן" על הסיפוק שהוא מקבל באופן אירוני מדחיית סיפוקים, ו-"בשמש של נתניה", השיר הטוב באלבום שנשען על עבודת הבס החלקלקה של אסא משולם, הוא מספר על חווית שיטוט הזויה בנתניה שמתחילה בסיגריה ונגמרת ככל הנראה עם הזין ביד. בפזמון השיר צורח ענבר "הגעתי לשיא" ומשאיר אותנו להחליט האם זה שיא חיובי - או תחתית הבור.

    האלבום מלא בתובנות קטנות ומדוייקות. השיר "גבינה צהובה" הוא חוט מחשבה שנע בין הגבול של ההזוי לגאוני. בחייאת, מי לא היה שם? אתם עומדים מול המקרר המבולגן ומגלים לפתע איזה פטה יקרה מ-AM:PM שעבר לה התאריך. לא חבל על הכסף? בטח שחבל, אז אתם אוכלים אותה, תרתי משמע. הטקסט עטוף בסאונד פיקסיזי מתקופת "Surfer Rosa" והוא השיר הקליט ביותר באלבום. בין הדאחקות הרבות, מתחת לדיסטורשנים, מסתתרים גם פחד ובדידות, כמו בשיר "חלול" שמציג שימוש מגניב באפקט פלנג'ר על הגיטרה של נתנאל רצבי ובו שר ענבר "כבר מזמן שלא חלמתי בהקיץ, עכשיו אני פשוט מביט חלול". גם השיר "מתרסק" מחביא מתחת לביט המקפיץ שלו תיאור מסויט של תאונת דרכים: "ברקע אני שומע צווחה / למרבה האימה היא מפי / וזה לא משהו אישי / רק תאונת דרכים קטלנית". האלבום נגמר כאמור ב-"עמוד שדרה", מעין בלדה במונחים של הלהקה. היא מדברת על התמודדות עם חרטה ועל אומץ והופכת להמנון פאנק-רוק בפזמון בזכות שינוי הקצב של המתופף סער חסון. רגל סברס זועקים בפזמון "אם רק היה לי עמוד שדרה", שורה אשר נמתחת עד לסופו של השיר. דרך אירונית לסגור אלבום כנה ועוצמתי שלא עושה חשבון.

  • ביקורת אלבום: "הודעה מוקלטת" של חשש אמיתי

    עד לאחרונה נדמה שגבעתיים היתה תקועה באייטיז, עיר שחוברה לה יחדיו מחנויות כלי כתיבה ומתפרות, רוכלי ירקות ומספרות. נדמה שילידי העיר נולדו עם איזה גן רצסיבי (נשלט) של יצירה שכל הכלום הזה של העיר מרסן אותו עד ליום בו הם פורשים כנפיים אל העיר הגדולה (גילוי נאות: כותב שורות אלה גדל בגבעתיים). בשנים האחרונות משהו השתנה בנוף העירוני המנומנם הזה. רחוב כצנלסון הותיק קיבל זריקת חיים והפך לפנינה מקומית לבליינים שתיינים, עם פאבים וברים שצצו כמו בגדי ים אחרי השמש. יחד עם השינוי האורבני הזה ידעתי שלא רחוק היום שבו היצירה המקומית תקום לתחייה - לא עוד בלעדיות תל אביבית על הרוקנרול.

    0006766390_10

    שיעור באותנטיות. חשש אמיתי

    הנה מתכון מצוין ללהקה: לוקחים כמה ילדים, שמים אותם יחד במקום מחניק בלי אוויר, משקים אותם בבירה ומחכים. בסוף תצמח שם מוזיקה. כשתום הררי, סולן להקת חשש אמיתי, מצהיר ש-"חיית הברים חוזרת לעצמה" בשיר הנושא של "הודעה מוקלטת", אני מבין שהתהליך הזה הושלם. יכול להיות שהוא מדבר על עצמו, או אולי על מושא אהבתו/שנאתו, ואולי אפילו על גבעתיים עצמה, אך מה שבאמת חשוב זה שחשש אמיתי אולי מבשרים על בואו של אביב מוזיקלי עירוני, ועל הדרך מלמדים את הסצנה התל אביבית שיעור באותנטיות.

    ואיך לא, חשש אמיתי מנגנים מוזיקת פופ פוסט-פאנקית ששורשיה הם לגמרי אייטיזיים. האלבום נפתח עם "פינטוזים על מזמוזים", שיר בריטפופ אה לה-קרח תשע עם גיטרות בהירות וקלידים צבעוניים שמקשטים מקצב תוסס מאת דני מאור. המוזיקה של ההרכב כל כך מגובשת שקשה להאמין שמדובר סך הכל באיפי בכורה: הסאונד אחיד ועשיר, כל השירים מרגישים שייכים אחד לשני, ובכל זאת כל אחד מהם מביא איתו אופי אחר. "חסד", היצירה במרכז האלבום, הוא אחד מהשירים הטובים ששמעתי בתקופה האחרונה. יש בו טקסט עוצמתי וביצוע מלא כריזמה שעטוף בסאונד דיסקו אפל וסקסי. השיר "רהיטים" הוא קטע ממכר עם עבודת באס תוססת של מתן בר ונגיעות רכות וחמות על הקלידים של ניר שר, והצעקה של הררי "לא יכול לראות אותך אבל רוצה לישון איתך" - זה רוקנרול. רק הערה אחת, שחררו אותנו מן האנגלית, אתם מגבעתיים.