פוסטים מתויגים עם סיקור הופעות

  • 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול

    צילום: יאיר טרגנו

    קין והבל 90210 הרימו מופע מחווה לכבוד 40 שנה ל-"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס. מצד אחד זה הפתיע אותי. לא תפסתי את האולטרה פאוור טריו הזה בתור להקת קאברים - שני האלבומים שהם שחררו עד כה שרפו את ספר החוקים של המוזיקה הישראלית עם שירים כבדים, מטורללים ומאוד מתוחכמים. מצד שני, זה לא הפתיע אותי. פורטיס הוא לגמרי אב רוחני של קין והבל ושרף בעצמו כמה מהדורות של ספרי חוקים לאורך השנים. שאול לוריא, סולן/בסיסט קין והבל, אף אישר את ההשפעה בסטטוס שהוא כתב בפייסבוק: "עם השיר הראשון באלבום, "דבש", התפרץ בי רגש שעד אותו רגע לא עלה מעולם באותו קנה עם מוסיקה וזה זעם, כעס. תאמינו או לא עד אז הייתי בן אדם נטול קריזות (או מניירות בכלל, אם תרצו) והשירים באלבום טלטלו אותי באופן כל כך ישיר ועמוק שאני באמת לא יכול לחשוב על אלבום ישראלי אחר שנגע בי כך עד היום, או יותר מזה - "הכעיס" אותי".

    הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו

    הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".

    שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו

    בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.

    יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו

  • The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב

    צילום: אילנית תורג'מן

    הופעת רוק בישיבה - זה לא פרדוקס? כיסאות הפלסטיק הם זולים למחצה והקהל סביבי הוא מהסוג שנוזף כשהמעיל שלך מתחכך בו בטעות. פחדתי שככה אוכל לאפיין את דה פז בנד: רוק-בלוזי שפונה לאנשים שמחפשים משהו שלא באמת היה אף פעם. שמחתי לגלות שטעיתי.

    ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

    מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

    למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

    דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

    עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

    בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

    דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

    360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

    פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

    אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

  • Holy Fuck בלבונטין 7: באו להרים

    צילום: אורנה טימן

    לא ידעתי מי הם הולי פאק. למעשה, עבורי הולי פאק זו הערה ששומעים רק בסרטי תיכון אמריקאים כשאחת מהדמויות ניצבת בפני חוויה מסעירה כמו להזמין מישהי ממש שווה לצאת או לאכול פיצה או משהו בסגנון. לאחר האזנה צפופה למוזיקה וצפייה בלייבים שונים של הלהקה חשבתי לעצמי, "הולי פאק, החבר'ה האלה ממש טובים!" וחדור ציפייה הלכתי ללבונטין ביום שבת על מנת לקבל מנה הגונה של הולי פאק.

    שולחנות עמוסים בציוד. צילום: אורנה טימן

    חברי הלהקה, בריאן בורצ'רד (אפקטים, גיטרה ושירה), גראהם וולש (אפקטים ושירה), מאט מקוויד (באס, גיטרה ואקפטים) ומאט שולץ (תופים) עלו לקולות מחיאות כפיים סוערות בחלל הלבונטין שהיה מלא עד אפס מקום, ומבלי לבזבז זמן פתחו עם "Chimes Broken" מתוך אלבומם האחרון "Congrats" מ-2016. בורצ'רד ווולש היו בקדמת הבמה עם שולחנות עמוסים במיקסרים, קלידים מכל הסוגים, פדאלים ועוד המון ציוד אנלוגי - זה נראה כאילו צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון על מנת להבין את מה שהולך שם. בשביל באמת לחוות את החוויה החנונית במלואה, השולחנות הוקרנו על קירות הלבונטין בלייב במקביל להופעה. על השולחן של בורצ'רד היתה אפילו גיטרת סלייד שעליה הוא ניגן עם סכין למריחה (ובכך הראה לי שעשיתי שימוש לא נכון בסכין הזאת) ואפילו מכונה לחיתוך פילם של מצלמה שהוא השתמש בה בתור כלי נגינה לכל דבר. הלהקה סימפלה את עצמה על הבמה והשתמשה אך ורק בכלים אנלוגיים, לא היה מחשב אחד לרפואה על הבמה וטוב שכך.

    עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז. צילום: אורנה טימן

    אפשר לתאר את המוזיקה שלהם בשמות ארכאיים כמו דאנס-רוק או אלקטרו-רוק, אבל החבר'ה הקנדיים פשוט באו להרים. המרתף של הלבונטין עלה כמה קומות אל השמיים עם מוזיקה שנשמעה כמו עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז, פאטבוי סלים וקצת קראוט-רוק. בתור טבעוני שאוהב עוגות ותמיד מתבאס שאני לא יכול לאכול אותן במסיבות של חברים, אכלתי מהעוגה של הולי פאק בלי אפילו ללעוס. הלהקה הרקידה את כל הלבונטין מבלי להחמיץ פעמה אחת. בורצ'רד ווואלש רקדו בקדמת הבמה כאילו הם לא מתפעלים את המילניום פאלקון עם כל הציוד שיש לרשותם בעוד ששולץ תופף כאילו היה קית' מון מ-The Who ומקוויד איחד הכל עם ליינים רפטטיביים ומרקידים. שני המאטים לבשו חולצות תואמות (צירוף מקרים?) היוו חטיבת קצב הדוקה ואיפשרה לבורצ'רד ווואלש לעשות כרצונם ולעוף עם המוזיקה עם ההבטחה שהם תמיד ינחתו על הוואן.

    הולי פאק הצליחו לתמרן היטב בין רגעים חלומיים של דרים פופ למקצבי אינדסטריאל מרקידים, בין רגעי שקט להתפרצויות של מוזיקה קצבית שגרמו לאנשים למלמל דברים נוסח "בונא אחי, עולה לי" תוך כדי שכל המועדון רוקד. למעשה היתה הרגשה של מסיבה יותר מאשר של הופעה והרגשתי כמו בסרט "אנשי המסיבות" בסצנת רייב בהסיאנדה שבמנצ'סטר. ההופעה ארכה כשעה וחצי כולל הדרן והצליחה לגרום לי למלמל לעצמי "הולי פאק, זה היה טוב" והשכיחה ממני ש-"הולי פאק, מחר יום ראשון".

    מכונה לחיתוך פילם ככלי נגינה. צילום: אורנה טימן

  • אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן

    הינום. צילום: איתי פלד

    בחמישי בערב התקיים פסטיבל אינדי סיטי בירושלים. הגעתי עם שני חבריי, והופתעתי לגלות שכבר בשעה שמונה וחצי בערב, שעה די מוקדמת ליציאה, האזור שבו התקיימו ההופעות היה עמוס באנשים צעירים ומבוגרים כאחד שבאו לרקוד, לצפות ולהאזין להופעות. זו כבר השנה השביעית שמתקיים הפסטיבל בעיר, והוא ממשיך להשתבח עם הזמן.

    ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

    ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

    לירון עמרם

    מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

    הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

    ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

    מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

    כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

    עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד

  • איה זהבי פייגלין במזקקה: אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת

    צילום: ענבר שפס

    איה זהבי פייגלין היא מסוג האומנים שפועלים בעיקר בתל אביב. הופעות ההשקה שלה במועדון הבארבי תמיד מלאות עד אפס מקום, ואמנם פייגלין מופיעה גם ברחבי הארץ, אך קשה להיזכר בפעם האחרונה שהיא הופיעה בירושלים. היא סיפרה למכריה לפני ההופעה אמש, שנראה לה שהפעם האחרונה שהיא היתה כאן היתה בבר הקצה, שפעל ממש באותו רחוב מול המזקקה אך נסגר לפני 6 שנים.

    ובכן, טוב מאוד שהיא חזרה. עם שני אלבומים מצליחים והרכב חדש הכולל את עדי רותם בקלידים ואפקטים, והוד שריד בתופים (מלהקת "כל החתיכים אצלי" שאותה הנהיגה), פייגלין ונגניה ציינו שוב ושוב "איזה כיף לכם שקר פה בערב!" והיה נראה שהם נהנים מהמקום ומהאווירה. ההופעה נפתחה בשיר "אמריקה", עם המשפט הבלתי נשכח "נמאס לי מהמין האנושי". חלק מקסמה של פייגלין כיוצרת טמון במילים האמיצות והכנות שבשיריה. בשיר "ברלין" היא מזכירה את עיסוקה היומיומי כמורה, ואת הפחד שתלמידיה לא יאהבו אותה. בשיר "ספורט", היא מתוודה שעליה להתאמן יותר. פייגלין שרה על נושאים המעסיקים את כולנו בחיי היומיום - אהבה, בדידות,הצלחה, יחסים עם הורים ועם חברים - ובצניעות, הומור ואומץ שחושף את מחשבותיה.

    וחוץ מהמילים, הסולואים של פייגלין בגיטרה עוצמתיים, וקולה הצטרד בהמשך וחשף צד אגרסיבי יותר, גם בלחנים, כמו ב-"שעת השבורים" שנכתב יחד עם שריד ונפתח בריף מטאלי כבד. כשהגיע השיר "גיבור", הלהיט הגלגלצי שלה, הקהל הצטרף בשירה סוחפת. היא תקשרה עם כולם ואף ענתה על שאלות, וכשנשאלה "האם יש לך שיר שכתבת ממקום שמח", ענתה ש-"אין כזה, כל השירים שלי נכתבו ממקום מדכא".

    כשפייגלין נשארה לבדה על הבמה וביצעה את השיר השקט "ג'וק", הפגיעות שלה נחשפה במלואה, וכל הקהל נשבה בקסמה, באופן מוחלט. היא עלתה להדרן וביצעה קאבר לשיר "האהבה מתה" של תמר גלעדי. הקהל היה צמא לעוד, אך פייגלין נתנה את כל כולה והוכיחה כי מדובר באחת היוצרות הטובות שפועלות כרגע: היא אמיתית, מרגשת, צנועה וכובשת. נקווה שמעכשיו היא תגיע יותר לירושלים.