פוסטים מתויגים עם סיקור הופעות

  • Black Lips בבארבי: המופרעים התעייפו

    צילום: ענבר שפס

    מספרים שחברי להקת הגאראז' רוק האמריקאית Black Lips עלו לבמה בהודו ב-2009, ובאמצע ההופעה התפשטו, התנשקו, ולאחר מכן נאלצו לברוח מהמשטרה לאחר שדרכוניהם הוחרמו על ידי המארגנים. בהופעה אחרת בלונדון, הקהל הוזמן לבמה ונוצרה מהומה - כל זה בנוסף להטלת נוזלי גוף, שתייה מרובה והתפרעות ללא גבולות. המהומה והמופרעות שמייצגות את הופעות ההרכב שהוקם בג'ורג'יה ב-2002 לא נכחו אמש בבארבי. עשר שנים לאחר שנתנו בלבונטין סט מופרע, קצר ומדויק, נראה שהבלאק ליפס פשוט התעייפו.

    אתמול המפשעות חיממו ונתנו מופע קצר אך מהנה בזמן שהקהל בשורה הראשונה התחיל לקפוץ ולדחוף בהתלהבות. ב-22:10 הבלאק ליפס עלו לבמה לקול תשואות הקהל, שלא הפסיק להתלהב, לפחות בהתחלה. צלילים של חצוצרות ליוו אותם, ועוד לפני שהם ביצעו שיר אחד בסיסט וסולן ההרכב ג'ארד סווילי צעק שהוא מתרגש להיות פה, והודה לקהל. ואז הם סופסוף התחילו בביצוע לשיר "Blasphemy". האנרגיה עלתה. אבל כבר מהשיר השני, הלהקה וגם הקהל נראו די מנומנמים. אמנם נזרקו לבמה ניירות טואלט ובלונים, והפוגואים בשורה הראשונה נמשכו, אך האנרגיה הגבוהה ירדה. ואז כשהם בצעו את "Modern Art", הקהל שוב התלהב ונרשמת עלייה חדה במפלס האנרגיה. וככה לאורך כל ההופעה: בשירים מסוימים הקצב והאנרגיה ירדו, ואז שוב עלו.

    גם הסאונד הבעייתי במקום הקשה על ההנאה. סווילי התעקש כמה וכמה פעמים שיביאו לו וויסקי לבמה, ונראה שהאלכוהול העסיק אותו יותר מכל. ראויה לשבח זומי רוסו, הסקסופוניסטית החדשה שהצטרפה להרכב באלבומם האחרון והמשובח "Satan's Graffiti or God's Art?". רוסו אמנם עמדה בצד הבמה אך הצלילים שהפיקה מהכלי ומקולה הורגשו וריגשו, במיוחד בשיר השמיני, "Crystal Night". בכלל, חבל שלא בוצעו יותר שירים מאלבומם האחרון וגם יותר להיטים. הקטעים שנוגנו מ-"Arabia Mountain", אלבומם השישי והאהוב עליי, היו ללא ספק הכי מהנים ומלהיבים.

    כעבור שעה בלבד, סווילי הניף אצבע משולשת לקהל וההרכב ירד מהבמה, מהר מדי. לאחר כמה דקות של קריאות מהקהל הם עלו להדרן יחד עם המפשעות, בביצוע משותף ומתבקש ל-"How Do You Tell a Child That Someone Has Died". המפשעות הקליטו בעבר גרסה לשיר בעברית, ועלו לבמה עם דפי מילים בניסיון ללמד את הבלאק ליפס לשיר בשפת הקודש. שתי הלהקות הסתדרו בזוגות, והשירה הרהוטה של חברי המפשעות לצד המלמולים חסרי הפשר של סווילי וחבריו יצרו הומור וחתמו את ההופעה הפושרת לפחות ברגע מיוחד אחד שישאר בזיכרון ובלב.

  • Bad Date בתקליט בירושלים: מאורע נדיר

    צילום: ענבר שפס

    הופעה של הרכב הגאראז'-רוק התל אביבי Bad Date היא מאורע די נדיר: הם הוקמו ב-2011 והתפרקו בגלל עזיבתו של הסולן/גיטריסט דני לוזון ללימודים בארה"ב. הם חזרו בשנה שעברה, הוציאו שני אלבומים, ומופיעים מאז רק בחודשי הקיץ עד לחזרתו של לוזון לחו"ל. בהרכב חברים גם איתמר נבו על הבס ורודי ברזין על תופים וקולות. ברזין הוא שם מוכר בסצנת האינדי וניגן בהרכבים רוצי בובה, ונדליסו וחסן. ההופעה בבר התקליט בירושלים אמש היתה בסך הכל הופעתם השנייה בעיר. אמנם החלל הקטן במקום לא היה מפוצץ, כי בכל זאת זה רק תחילת השבוע בירושלים, אך מי שנכח מאוד נהנה. חברי ההרכב תקשרו וצחקו עם הקהל, הודו כמה פעמים לכל מי שבא והתעניינו אם כולם ירושלמים.

    הנגינה שלהם היתה מהוקצעת ומדויקת כשהבס של נבו היה דומיננטי יותר משאר הכלים. לוזון שר באנגלית והתמסר לכל מילה ותו, באופן נפשי וגופני. כבר בשיר הראשון "Bad Date" הוא התקרב אל הקהל, עלה על כיסא וניגן בהתלהבות. בשיר "Gender Troubles", לוזון שר על נשים, גברים והיפוך תפקידים. משהו בשיר הזכיר לי את להקת Jane's Addiction באלבומה הראשון והשני, למשל את "No One's Leaving" בזכות הקצב המהיר, ההאטה בפזמון והתגברות שוב לקראת הסוף.

    הקטעים של בד דייט מהירים ושמחים אך חלקם היו איטיים, מלנכוליים ומהורהרים יותר. השפעות של רוק אמריקאי אינן זרות להם, כפי שאפשר להבין מהשיר האחרון בהופעה "Daniel Johnston Saved My Soul", אך ההרכב מכיר גם את סצנת האינדי הישראלית וביצע קאבר לשיר "בטון" של להקת מורה מחליפה - יהיה מעניין לשמוע אותם שרים יותר בעברית. אני מקווה שהם ימשיכו להופיע גם בארה"ב ולא רק לחודש אחד בארץ, משום שצפויה להם לדעתי הצלחה, בארץ או בחו"ל, כהרכב רוק שמספק קטעים מדויקים ומעניינים בלחן ובליריקה, בתקופה בה נראה כי הרוק הישראלי שוב נמצא בדעיכה.

    Bad Date יופיעו ב-7.8 בלבונטין 7 תל אביב

  • תומר ישעיהו באוזןבר: מציאות תל אביבית חולמנית

    צילום: ניצן אגסי

    מדוע רועי חרמון (ארמון, טיגריס) קרא ללייבל שלו בשם "אווזה"? הניחוש שלי הוא שחרמון מצא אווזה שמטילה ביצי זהב בקצב מסחרר, וקוראים לה תומר ישעיהו. עוד לא עברה שנה מאז יצא אלבום הסולו השני שלו "בוידעם" ולישעיהו ולהקתו יש כבר אלבום נוסף בקנה. אם לוקחים בחשבון גם את עבודת הסולו שלו לפני אווזה ("אופניים חשמליים") ואת להקתו הקודמת ISAIAH, רואים שמדובר בקצב של לפחות אלבום אחד בשנה. על מוזהבות הביצים אפשר אולי להתווכח, כי לא מדובר בהצלחות מסחריות גדולות עד כה, אבל במוצ"ש האחרון האוזןבר התמלא בקהל שנלהב לשמוע לא רק את צלילי הבוזוקי המוכרים של ישעיהו, אלא גם חומרים חדשים.

    בן גולן עלה לבמה לפני ישעיהו, מלווה רק בגיטרת גיבסון אקוסטית שכאילו יצאה מחלומותיי הרטובים. גם הוא נמצא לקראת הוצאת אלבום סולו באווזה. גולן ניגן את "שיר שקיעה" ו-"סרט נע" (שהוא ביצע גם על המרפסת שלי לפני מספר שבועות) ושני שירים נוספים. אחד מהם הדגים את אמירתו של גולן שזוהר ארגוב היה אחד מההשפעות על האלבום הקרוב, שיר מקורי שהוא שר בקול מאומץ בטונים גבוהים בפזמון.

    ישעיהו עלה לבמה מלווה בלהקה, ולשמחת הקהל מיד תפס את הבוזוקי. ישעיהו וחרמון (קלידים) פתחו עם האקורדים המגששים של "בוידעם" עד כניסת הבס של אמיר שדות והתופים המדלגים של שחר חזיזה. הבוזוקי של ישעיהו נע בין פריטה מהירה של אקורדים לשורות מסתלסלות ומלאות שמחת חיים שהקפיצו אותנו בצעד יווני. יש מעט מאוד נגני מיתר בארץ עם שליטה וירטואוזית כמו של ישעיהו. בדרך כלל אני מבין את הרתיעה של נגנים מלהראות את היכולות שלהם על הכלי - סולואים ארוכים הפכו להיות עם השנים מפגן התרברבות ששם את הטכניקה והדאווין במרכז במקום המוזיקה. זה לא המקרה אצל ישעיהו. המנגינה היא עצם העניין ופורצת מהאצבעות שלו בטבעיות, בצלילים שלא יכולים לאפיין אף אחד אחר חוץ ממנו.

    תומר ישעיהו: המנגינה היא עצם העניין

    בכלל, היופי בלהקה של ישעיהו היא שלכל אחד מהנגנים יש קול ייחודי שאפשר לזהות תוך צלילים ספורים: הקלידים החולמניים של חרמון, הבס החם והקופצני לפרקים של שדות, וחוש הקצב המשחקי והבלתי צפוי של חזיזה. הייחודיות של חזיזה הורגשה מאוד בהדרן עם "חורף של ים תיכון", אחד השירים הטובים ביותר מ-"אופניים חשמליים", שקיבל גרוב שונה לגמרי ושובב יותר מהביצוע המקורי של נווה קורן. השילוב של כל אחד מהרכיבים יחד עם המילים של ישעיהו היוו פסקול מושלם לתל אביב: שורות כמו "גל שחיתות / זה לא חשוב / עשו את זה חוקי" מרגישות אקטואליות מתמיד, והתיאורים החיים של רחובות העיר והחלומות על פירנצה ופריז בשירים כמו "יום כיפור" ו-"שבועיים בשנה" לכדו בדיוק את הכמיהה התל אביבית להתנתק מהארציות של ישראל לממד אופורי מקביל.

    ישעיהו בהחלט התרגש. ב-"כמו קודם" הוא החל לשיר את הבית השלישי בפעם השנייה במקום לעבור לבית הרביעי, הפסיק את השורה באמצע ואמר בעצבים שהוא כבר שר את הבית הזה. לקחה לו דקה ארוכה להתאפס על עצמו ולהיזכר בבית הרביעי בזמן שהלהקה המשיכה לנגן. בין לבין הוא תירץ את הטעות בהתרגשות של לראות את הקהל שר את המילים שלו, ובצדק - הם שרו יחד איתו ברוב המופע וחלקו את ההתרגשות, מחוברים לכל מילה. ואז זה קרה שוב לקראת סוף ההופעה, אחרי ביצוע מצוין ל-"שכחתי לחייך טוב" עם ליווי של חרמון על פסנתר בחרישות נוגה. ישעיהו עמד מבולבל לכמה שניות על הבמה ובהה אל אחורי החלל האפל, עד שחרמון לחש לו "הדרן". לישעיהו לא נשאר אלא להרוס את ההפתעה ולהגיד "סליחה, כבר חוזר" בחיוך נבוך ומשועשע. הוא עלה שוב לבמה עם הגיטרה, וסיפר לנו שלפעמים הוא מחבר מילים חדשות בעברית לשירים לועזיים, וניגן ביצוע שקט ל-"Castle In The Air" של ג'ון מקלין. עמדנו שם בעיניים בוהות בפלא הרומנטי הזה. אם היה מישהו שנקלע במקרה אמש לאוזןבר, קשה לי להאמין שאחרי ביצוע כזה והפתיחות של ישעיהו, הוא לא יצא מאוהב במוזיקאי עם הלב הענק הזה.

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות - ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.

  • שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים

    צילום: יואב איתיאל

    בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.

    שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב - וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".

    התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.

    רג'סטאן אקספרס: בטאבלות ובמחולות. צילום: יואב איתיאל

    הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.

    הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.

    האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו - יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.

    איפה גרינווד? צילום: יואב איתיאל