פוסטים מתויגים עם סיקור הופעות

  • תומר ישעיהו באוזןבר: מציאות תל אביבית חולמנית

    צילום: ניצן אגסי

    מדוע רועי חרמון (ארמון, טיגריס) קרא ללייבל שלו בשם "אווזה"? הניחוש שלי הוא שחרמון מצא אווזה שמטילה ביצי זהב בקצב מסחרר, וקוראים לה תומר ישעיהו. עוד לא עברה שנה מאז יצא אלבום הסולו השני שלו "בוידעם" ולישעיהו ולהקתו יש כבר אלבום נוסף בקנה. אם לוקחים בחשבון גם את עבודת הסולו שלו לפני אווזה ("אופניים חשמליים") ואת להקתו הקודמת ISAIAH, רואים שמדובר בקצב של לפחות אלבום אחד בשנה. על מוזהבות הביצים אפשר אולי להתווכח, כי לא מדובר בהצלחות מסחריות גדולות עד כה, אבל במוצ"ש האחרון האוזןבר התמלא בקהל שנלהב לשמוע לא רק את צלילי הבוזוקי המוכרים של ישעיהו, אלא גם חומרים חדשים.

    בן גולן עלה לבמה לפני ישעיהו, מלווה רק בגיטרת גיבסון אקוסטית שכאילו יצאה מחלומותיי הרטובים. גם הוא נמצא לקראת הוצאת אלבום סולו באווזה. גולן ניגן את "שיר שקיעה" ו-"סרט נע" (שהוא ביצע גם על המרפסת שלי לפני מספר שבועות) ושני שירים נוספים. אחד מהם הדגים את אמירתו של גולן שזוהר ארגוב היה אחד מההשפעות על האלבום הקרוב, שיר מקורי שהוא שר בקול מאומץ בטונים גבוהים בפזמון.

    ישעיהו עלה לבמה מלווה בלהקה, ולשמחת הקהל מיד תפס את הבוזוקי. ישעיהו וחרמון (קלידים) פתחו עם האקורדים המגששים של "בוידעם" עד כניסת הבס של אמיר שדות והתופים המדלגים של שחר חזיזה. הבוזוקי של ישעיהו נע בין פריטה מהירה של אקורדים לשורות מסתלסלות ומלאות שמחת חיים שהקפיצו אותנו בצעד יווני. יש מעט מאוד נגני מיתר בארץ עם שליטה וירטואוזית כמו של ישעיהו. בדרך כלל אני מבין את הרתיעה של נגנים מלהראות את היכולות שלהם על הכלי - סולואים ארוכים הפכו להיות עם השנים מפגן התרברבות ששם את הטכניקה והדאווין במרכז במקום המוזיקה. זה לא המקרה אצל ישעיהו. המנגינה היא עצם העניין ופורצת מהאצבעות שלו בטבעיות, בצלילים שלא יכולים לאפיין אף אחד אחר חוץ ממנו.

    תומר ישעיהו: המנגינה היא עצם העניין

    בכלל, היופי בלהקה של ישעיהו היא שלכל אחד מהנגנים יש קול ייחודי שאפשר לזהות תוך צלילים ספורים: הקלידים החולמניים של חרמון, הבס החם והקופצני לפרקים של שדות, וחוש הקצב המשחקי והבלתי צפוי של חזיזה. הייחודיות של חזיזה הורגשה מאוד בהדרן עם "חורף של ים תיכון", אחד השירים הטובים ביותר מ-"אופניים חשמליים", שקיבל גרוב שונה לגמרי ושובב יותר מהביצוע המקורי של נווה קורן. השילוב של כל אחד מהרכיבים יחד עם המילים של ישעיהו היוו פסקול מושלם לתל אביב: שורות כמו "גל שחיתות / זה לא חשוב / עשו את זה חוקי" מרגישות אקטואליות מתמיד, והתיאורים החיים של רחובות העיר והחלומות על פירנצה ופריז בשירים כמו "יום כיפור" ו-"שבועיים בשנה" לכדו בדיוק את הכמיהה התל אביבית להתנתק מהארציות של ישראל לממד אופורי מקביל.

    ישעיהו בהחלט התרגש. ב-"כמו קודם" הוא החל לשיר את הבית השלישי בפעם השנייה במקום לעבור לבית הרביעי, הפסיק את השורה באמצע ואמר בעצבים שהוא כבר שר את הבית הזה. לקחה לו דקה ארוכה להתאפס על עצמו ולהיזכר בבית הרביעי בזמן שהלהקה המשיכה לנגן. בין לבין הוא תירץ את הטעות בהתרגשות של לראות את הקהל שר את המילים שלו, ובצדק - הם שרו יחד איתו ברוב המופע וחלקו את ההתרגשות, מחוברים לכל מילה. ואז זה קרה שוב לקראת סוף ההופעה, אחרי ביצוע מצוין ל-"שכחתי לחייך טוב" עם ליווי של חרמון על פסנתר בחרישות נוגה. ישעיהו עמד מבולבל לכמה שניות על הבמה ובהה אל אחורי החלל האפל, עד שחרמון לחש לו "הדרן". לישעיהו לא נשאר אלא להרוס את ההפתעה ולהגיד "סליחה, כבר חוזר" בחיוך נבוך ומשועשע. הוא עלה שוב לבמה עם הגיטרה, וסיפר לנו שלפעמים הוא מחבר מילים חדשות בעברית לשירים לועזיים, וניגן ביצוע שקט ל-"Castle In The Air" של ג'ון מקלין. עמדנו שם בעיניים בוהות בפלא הרומנטי הזה. אם היה מישהו שנקלע במקרה אמש לאוזןבר, קשה לי להאמין שאחרי ביצוע כזה והפתיחות של ישעיהו, הוא לא יצא מאוהב במוזיקאי עם הלב הענק הזה.

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות - ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.

  • שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים

    צילום: יואב איתיאל

    בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.

    שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב - וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".

    התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.

    רג'סטאן אקספרס: בטאבלות ובמחולות. צילום: יואב איתיאל

    הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.

    הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.

    האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו - יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.

    איפה גרינווד? צילום: יואב איתיאל

  • All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי

    צילום: לורי שטטמאור

    בכל פעם שאני מגיע לבארבי ברכב, אני מנסה לחזות מראש את הצפיפות בהופעה על פי "מדד הסונול", שנקבע על פי המרחק בין תחנת הדלק שליד הבארבי למקום החניה הפנוי הקרוב. גם אתמול בערב, רבע שעה לפני תחילת ההופעה של All Them Witches, המדד לא הטעה אותי - המרחק הגדול יחסית בין מקום החניה שלי לתחנת הדלק חזה במדויק את הצפיפות בתוך המועדון, שהיה בתפוסה גבוהה בהרבה מהציפיות שלי מהלהקה האלמונית למדי (כך הנחתי).

    אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל - לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.

    ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.

    החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי - לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.

  • Moon Duo בבארבי: ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה

    מוזיקה לנסיעות. צילום: שירה גריף

    מכירים את זה שיוצאים מהופעה ומתחילים לחפור עליה עם חברים? אז זה בדיוק מה שעשינו אחרי Moon Duo בבארבי (21.6) - אני, נמרוד ספיר, למד וענבר.

    עידו: יש הדרן. אני לא יודע אם יש לי כוח להדרן. אם הם יעשו בלדה אכנס, אם זה יהיה משהו אחר אכנס - אחרת אין טעם לחזור לזה.

    למד: מונוטוניות?

    עידו: כן. אה, הם עושים את "No Fun"! הם עושים את "No Fun" של איגי פופ. טוב, זה קצת יותר מעניין סוף סוף.

    ענבר: אני לא מכירה אותם.

    עידו: איגי פופ!? והסטוג'ס!?

    ענבר: שמעתי משהו אחר. גם את איגי פופ אני לא הכי מכירה.

    עידו: תתביישי. אז ההדרן הזה היה השיר הכי טוב.

    ...

    עידו: רגע, מה חשבת על ההופעה?

    ענבר: מה חשבתי על ההופעה?

    עידו: כן.

    ענבר: לא הספקתי, אתה יודע, מחשבה. כאילו, אני לא כזה נהנית מזה. אני נהנית מזה אולי כשאני כזה בסיטואציה אחרת.

    עידו: איזה סיטואציה?

    ענבר: שמעתי אותם, בבית, וכאילו הייתי בצ'יל כזה והיה לי סבבה לשמוע אותם.

    למד: זה מוזיקה לאוטו.

    עידו: לאוטו זה מעולה, זה אחלה מוזיקת נסיעות! זה ממש מוזיקת נסיעות. זה מקצב יציב יחסית, זה לא טמפו גבוה מדי, זה יכול להיות ברקע, אתה יכול להתפקס בינתיים.

    ענבר: אני צריכה משהו לשיר איתו במוזיקת נסיעה.

    למד: היום קפץ לי קטע מביך: "More Than a Feeling" של Boston, באוטו.

    עידו: אה, קלסיקה! זה כזה להגביר את הווליום.

    למד: ממש, פול ווליום ושרתי לאללה באוטו עם זיוף.

    עידו: ברור, הכי כיף. אמרתי לנמרוד מקודם שהם (מון דואו -ע"ש) ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה.

    ענבר: וואו, האמת ש...

    עידו: אותו השיר - שוב ושוב ושוב.

    ענבר: קצת AC/DC. אני יכולה לראות את זה.

    עידו: הם עושים את זה טוב, אבל זה אותו השיר שוב ושוב ושוב, כמעט בלי וריאציה. נמרוד, מה אתה חשבת על ההופעה?

    נמרוד: זה בהקלטה?

    עידו: כן!

    נמרוד: האמת שניסיתי להכנס לזה, כאילו להכריח את עצמי להישאר מרוכז. כי זה מוזיקה לגמרי שאני חושב, מאחורי הראש, וכשאני מקשיב לה בבית אני נהנה, אבל זה מוזיקה כזאת של פרודקוטיביות. דווקא בכוח להאזין לה ולרוקן את הראש ולא לחשוב על משהו אחר...

    עידו: הצלחת?

    נמרוד: הצלחתי האמת. זה מאוד הזכיר לי נסיעות שעשיתי באוסטרליה בתוך מדבר, על כביש ישר לגמרי, עם אותם דיסקים שוב ושוב ושוב.

    עידו: איזה דיסקים שמעת שם?

    נמרוד: איזה דיסקים שמעתי שם? וואי, זה היה לפני 15 שנה. זה הרבה White Stripes, אני חושב שזה היה אז. אבל באיזשהו שלב, אחרי 6 שעות נסיעה, המוח פשוט התהפך, וזה אותו אזור מנטלי. וכאילו לא נראה שאם הם היו באים עוד שנתיים שוב הייתי חוזר, אבל אני לא יכול להגיד שבאמת סבלתי, כי דווקא להכנס לזה, יש לזה את הערך של זה.

    עידו: יכול להיות שצריך להיות במצב רוח הנכון, אני בפירוש לא במצב רוח הנכון למוזיקה כזאת. אני צריך עכשיו משהו יותר קשוח.

    נמרוד: וההפקה היתה טובה: הסאונד היה טוב, הם נתנו את מה שהם צריכים לתת - הם לא התחפשו לאיזה להקה אחרת. ואפילו ההקרנה המינימליסטית הזאת - זה לא היה הוידאו ארט שראינו ב-Mew לפני שבוע - אפילו הדבר הקטן הזה תרם.

    עידו: חבל שהדליקו תאורה כל הזמן, כי היה צריך לראות את הוידאו ארט ולא את התאורה. כשהדליקו את התאורה, לא ראו את הוידאו ארט, זה קצת מפגר.

    נמרוד: כן, אבל זה בכל מקרה היה מן כזה, כמו המוזיקה, אותן התבניות שוב ושוב, אז לא הרגשת שאתה מפספס משהו.

    עידו: יש פה את מיטב הסצנה - ראיתי את רייסקינדר ואת שלומי ברכה!

    נמרוד: היית בחימום היום?

    עידו: לא, אני לא מתחבר לחסן.

    נמרוד: האמת שמעבר לשאלה מתחבר/לא מתחבר, זה פשוט לא החימום הנכון. הם לא החמיאו, היה צריך משהו הרבה יותר כזה מהורהר, משהו כזה יותר נבנה. נגיד, בלה טאר היתה עובדת פה טוב.

    עידו: בלה טאר זה וייב אחר, זה שקט, זה לא פסיכדליה, זה משהו אחר.

    נמרוד: כן, אבל זה לפתוח את הצ'אקרות כזה, להופעה, זה יותר ההקשבה. זה לא בדיוק אותו סגנון, אבל זה כן אותו וייב.

    עידו: הייתי מביא משהו עם סינתיסייזרים לחימום. אני לא בטוח מי. מי טוב עם סינתיסייזרים כרגע?

    נמרוד: סינתיסייזרים כאלה? אני לא יודע.

    עידו: לא הרבה. קשה לי לחשוב אפילו על אחד, מן הרכב סינת' כזה. פעם היה באנטיביוטיקה מלא סינת', אבל עכשיו אין אף אחד שממלא את המשבצת הזו.

  • גרנדדי בבארבי: הדברים הקטנים יותר

    צילום: נטלי לוין ספיר

    אפשר לחזות בקלות את התפוסה של הבארבי על פי תפוסת החניה לאורך רחוב קיבוץ גלויות. בערב ההופעה של Grandaddy אמש (יום שלישי 21.3) טור המכוניות נראה ארוך במיוחד - לא רק כיוון שהבארבי היה מלא לחלוטין, אלא גם כיוון שהקהל שמילא אותו לא הורכב מהצעירים התל אביבים התפרנים והנערים שמתפללים לתפוס את האוטובוס האחרון לחולון. לפחות מחצית מהבארבי נתפס על ידי קהל שנראה צעיר רק במקצת מהאנשים שעל הבמה, ובוודאי היה יותר מודאג משעת העזיבה של הבייביסיטר משעות הפעילות של התחבורה הציבורית. זה לא מפתיע כשמדובר בלהקה שהגיעה לכל אוזן חובבת אינדי לפני קצת יותר מ-15 שנה, וכנראה לא רכשה לה מאז הרבה קהל חדש.

    יאמר לזכותם של גרנדדי שהם לא נשענו יותר מדי על תהילת העבר הזו. "The Sophtware Slump", האלבום שאחראי לעובדה שהם הצליחו למלא את הבארבי פעמיים, זכה לנציגות של ארבעה שירים בלבד, תוך ויתור על להיטים פוטנציאליים כמו "Chartsengrafs" ו-"Broken Household Appliance National Forest" שהיו מעוררים את האנשים שעברו להישענות מנומנמת על הבר בכמה מהשירים החדשים יותר. באופן מפתיע, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "The Crystal Lakes", זכה לביצוע החלש ביותר בהופעה, וסבל מסאונד לא מאוזן ובסים מוגזמים. דווקא "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot" השקט והמונוטוני הפתיע כשיא הערב. המינימליזם שלו אפשר כמות מדודה אבל מורגשת של אלתור ומשחק, והקהל ליווה אותו בשירה נרגשת לכל אורכו. האלבום החדש, לעומת זאת, התגלה כבסיס נהדר לכמה מהביצועים היותר מוצלחים של הערב, שבראשם "Evermore".

    אבל הזיכרונות שישארו אצלי מההופעה הם לא הביצועים - שכמו במרבית הופעות הרוק לא הצליחו לייצר נוכחות בעלת קיום מופרד מהגרסאות המוקלטות שלהם - אלא הדברים הקטנים יותר: השיחות המבוישות אך המשעשעות של ג'ייסון ליטל עם הקהל, הרגע שבו כולם התבקשו לצעוק את השם שלהם בו זמנית, חוסר התיאומים בין חברי הלהקה, והתחושה הכללית של מפגש מחזור של מאזיני הקצה לשנת 2000 בקהל, מהתקופה שרוק גיטרות עוד היה סחורה חמה. הדבר שאזכור יותר מכל הוא ההבנה עד כמה הסטייל של גרנדדי מושלם. לכאורה מוזר לדבר במונחים כאלו על מוזיקאים שמתקרבים לגיל חמישים עם מראה מדובלל מעצרת בחירות של טראמפ (כולל כובעי המצחיה האדומים). אבל הכרס והזקנים העבותים נשברו על ידי חולצת הכלבלבים המצועצעת של המתופף - ממש כפי שמוזיקת האמריקנה השורשית של הלהקה נשברת עם סינטיסייזרים פרימיטיביים שמלווים שירי קאנטרי דרומיים מאת רובוטים מדוכאים. אפילו הוידאו ארט היה מדויק להפליא, צילומי נוף פסטורליים שכנראה צולמו במצלמת 8 מ"מ שעברה תאונה מצערת עם פטיש ומגנט. גרנדדי תמיד הייתה להקה שעסקה בטכנולוגיה שבורה, עקומה, מנוכרת ולא יעילה, וכל אלמנט בהופעה שלהם השתלב היטב בנרטיב הזה. כשחושבים על זה, מערכת הסאונד שזייפה דווקא במה שאמור היה להיות רגע השיא רק תרמה את חלקה לעלילה של הערב.

  • Folly Tree בלבונטין 7: ריקנות שובת לב

    לעתים נדירות יוצא לי להיתקל בלהקה שמרגישה כאילו שהקשבתי לה כל חיי. הצלילים והמילים לא ידועים, הם מבשרים על משהו חדש, ויחד עם זאת מזכירים לי משהו פנימי שהולך איתי כבר תקופה ארוכה, כמו הסתתר מתחת לשכבות של זיכרונות. זאת היתה התחושה הראשונה שקיבלתי כששמעתי ביום רביעי, בפעם הראשונה, את" My Emptiness" של Folly Tree. אלכס משה שרה על צורך בריקנות, כמו שבית משמש את מטרתו באמצעות החלל שבתוכו: "I'd like this space to be left empty / It's my one need / It's where i scratch the walls and bleed". מעבר ליופי השובה של המילים, צריך אומץ גדול כדי לכתוב שיר כזה בעולם שמגדיר אותנו לפי דחיסות ומוחשות המחשבות והדעות שלנו לגבי כל פרט בחיים, ושריקנות הפכה בו לקללה. זה כל מה שהייתי צריך כדי לחרוג מהכלל הלא הכתוב שלי שלא הולכים להופעה בלי להכיר היטב לפחות שניים-שלושה שירים, ולהתייצב להשקת אלבום הבכורה "Consolidate" באותו הערב.

    אלכס משה: אומץ גדול. צילום: ניצן אגסי

    ילדי שנות התשעים שנכנסו ללבונטין 7 בטח הרגישו כאילו זרקו אותם בנירוונה אנפלאגד. פרחים לבנים ואדומים נשזרו בין כלי הנגינה שסודרו במעגל במרכז החלל. ערפל דק עמד במרתף האפלולי גם ככה, והאורות היחידים בקעו ממנורות כריסמס שתחמו את במת הרצפה. אם אווירת ההלוויה של קורט קוביין לא הספיקה, רדיוהד התנגנו ברקע ברצף (כן, מאוד אקטואלי עכשיו). חשבתי שהאפלוליות אולי באה להסתיר את הסבים והסבתות הגאים שישבו קרוב ללהקה, עד שהסולנית אלכס משה הכריזה באמצע ההופעה שראתה את סבתא שלה בורחת החוצה.

    בניגוד לסבתא משה, אני נשארתי מרותק לכיסא. מעבר לתחושת המוכרות הבלתי מוסברת שליוותה אותי גם לאורך ההופעה, העובדה שלא שמעתי את רוב השירים נתנה לי את האפשרות להתמקד בצלילים ובהרמוניות, בלי להיקשר לאף שורה או מלודיה. נהניתי מהבס של טל תמרי שנשמע לפרקים כמו לוויתן מייבב ממרחקים, מהצלילים האמביננטים/פוסט-רוקיים של מאור שוורצברג (גיטרה) ואייל לנזיני שריחפו בחלל, ובמיוחד מהרגישות הבלתי נתפסת של רן יעקובוביץ' על התופים. הלבונטין הוא מרתף קטנטן כל כך עד שבין השירים היה אפשר לשמוע בברור את אלכס מכוונת את הגיטרה שלה, ובגלל זה כל נקישה טיפה חזקה מדי יכלה לשבור את האיזון בין הנגנים ולהשתלט על השיר. יעקבוביץ' ריחף על התופים והמצילות כמו היה בטראנס עם עצמו ובמקביל נשאר מסונכרן עם השאר.

    רן יעקובוביץ': טראנס מסונכרן. צילום: ניצן אגסי

    אם היתה לי תחושת פספוס היא היתה בהרמוניות. הבנים ליוו את אלכס בהיסוס ובחלישות. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי שעוד קול נשי היה עובד הרבה יותר מאשר שלושה קולות גבריים זהירים. המחשבה הזאת קיבלה הוכחה כשפלורה עלתה לבמה לשיר שלושה שירים יפיפיים. אלכס הזמינה אותה לבמה עם האמירה הספק פמיניסטית "איזה כיף זה נשים". הפרגון ההדדי והמוצדק בין השתיים גלש קצת למחוזות הדביקים, אבל כשהן התחילו לשיר הכל נשכח ונסחפתי אחריהן, במיוחד בשיר האקוסטי שלא זיהיתי ולא מצאתי ברשת. פלורה: אם את קוראת את זה, את מתבקשת לשחרר אותו ורצוי לשמור את אלכס להרמוניות. תודה.

    ההתרגשות הגלויה של אלכס עזרה לסלוח בקלות על פשלות קטנות לאורך המופע כמו שכחת המילים בביצוע לא מלהיב ל-"Starman" של בואי, וההפסקה באמצע של אחד השירים כדי להתחיל אותו מההתחלה, כנראה שוב בגלל טעות במילים. בסוף ההופעה, לאחר הכרזה שלא יהיה הדרן, קיבלתי את מה שחיכיתי לו כל הערב, השיר "My Emptiness" ואחריו עוד שיר מרגש לא פחות: "Cut The Rope". עכשיו כל מה שנותר זה ללמוד את כל השירים עד להופעה הבאה.