קצת מוזר להגיב לפוסט שפורסם בבלוג שלי, אך תגובה ארוכה מדי לפוסט שלא אני כתבתי מצדיקה את זה. אני מדבר על פוסט האורח המעולה של ארז סובל, האביר שבא להגן על המוזיקה מאש הדרקון הקנטרנית שלי. אמרתי ואומר שוב שזה פוסט מעניין לאללה שגרר דיון מרתק. הוא גרם לי לחשוב ואני שמח שפרסמתי אותו, במיוחד כי הוא מייצג דיעה אחרת מכיוון אחר.
בתגובה :) תאוריה מס' 1. ארז אומר שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים לאור אובר אינפורמציה. הספקים האלה מביאים לנו בינוניות, או לכל הפחות מוזיקה שלא מתאימה לנו, ולכן אנו חושבים שכל המוזיקה החדשה בינונית. הוא ממליץ למצוא דילר אמין יותר, או אפילו לזרוק את הספקים ולגשת ישר למקור.
קודם כל, ההנחה שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים עם אינטרסים וכו' לא כזאת נכונה. תעשיית התקליטים היא לא מה שהיתה פעם, ומכונות הייפ הן לא מה שהיו פעם. נכון, יש עדיין תעשיית מוזיקה עם כספים ומניעים. אבל כל העניין של העידן החדש הוא דמוקרטיזציה של המוזיקה - אתרי להקות רשמייים ולא רשמיים, בלוגים עצמאיים, צפיות ביוטיוב, אפילו לייקים בפייסבוק - לכל אלה יש לנו גישה ישירה. יש ללהקות דרכים חדשות להתפרסם שלא תלויות בערוצים הישנים. צפיות ביוטיוב היום נחשב למדד יותר רציני מנתוני מכירת אלבומים. אכפת למישהו ממצעדי המכירות בכלל?
ארקטיק מאנקיז - התפרסמו בזכות המעריצים, ואז בא ה-NME
שנית כל, ההנחה שהספקים מביאים לנו בינוניות או מוזיקה לא מתאימה לא נכונה. אותם ספקים הביאו לנו דברים אדירים בעבר וגם בהווה ולכן לא צריך לפסול אותם על הסף. אלביס, הביטלס, המי, בואי, פינק פלויד, סקס פיסטולס, הפוליס, נירוונה, רדיוהד, ווייט סטרייפס, אינטרפול, אלבו, וכיוב'. שאלות?
ברור שהיו המון ריליסים בינוניים ונוראיים בין לבין, אלבומים שישכחו לעד בתהום הנשייה, חלקם בצדק, חלקם לא. אי אפשר לצפות לאהוב את כל ההמלצות של הספקים, זה בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם שאותם אנשי האמצע הביאו את תשומת ליבינו במהלך השנים לכשרונות אדירים, לשירים ואלבומים שהולכים איתנו עד היום. תעשו בדק בית ותראו.
לסיכום הנ"ל, זה לא משנה מאיפה שמעת על מוזיקה. אם בשיטוט אקראי בבנדקמפ, מחברים, מה-NME, מקול הקמפוס, מבלוג קטן מאוקלהומה, מפיצ'פורק, או משיר שהשכן שומע בפול ווליום כל שבת בבוקר. באופן אישי, אני לא צמוד לספק מוזיקלי אחד, אלא נהנה מכל האפשרויות ולא באופן אובססיבי. אני נותן מקום לאקראיות, עם אמונה שמה שיעיף אותי יגיע אלי יום בהיר אחד.
עדיין אני שואל את שאלת התקליט השבור שלי שלא זוכה למענה - כמה שירים/אלבומים נזכור מהשנה גם בשנה הבאה? בעוד שנתיים? חמש שנים? מי יכול להגיד בשלוף מה שלושת האלבומים המשפיעים של השנה שעברה? כן, לדעתי מוזיקה חשובה/משפיעה/מרגשת/אדירה/אינטרגלקטית זוכרים וזוכרים היטב. יש הרבה דרכים למכה, רק לא ברור אם עוד יש כזה מקום על המפה, אם מה שיש לנו היום זה הרבה דרכים לחדרה.
תאוריה מס' 2. ארז שואל האם זה הוגן להאשים את המוזיקה, ושואל מה חלק המאזין בסיפור הזה כאשר הוא זה שלא מרוצה מהריליסים החדשים. הוא מציע שרגשות נוסטלגיה עלולים לגרום לכך, או עייפות מהחיפוש המוזיקלי. הוא מביא כדוגמה נגדית אנשים שפירסמו רשימות של 50 אלבומים שאהבו השנה.
ארז צודק לגמרי שאנחנו צריכים לשאול מה החלק שלנו, של המאזינים, בזה. נכון, התבגרתי, ויש תחושה שקשה לי יותר להתרגש ולמצוא חדשנות. ברור שלא אשתגע בהכרח מעוד מישהו שמרים גיטרה ונשמע כמו דה אדג' מ-U2. העניין הוא שזה לא תמידי.
כשאני הכי פחות מצפה לזה, אני שומע צליל, או נוכח בהופעה, ופתאום אני מתרגש שוב ממוזיקה כמו בן 16 מחוצ'קן. כנראה שהכימיקלים במוח שלי מאפשרים מצבים שכאלה בתדירות פחותה, בכל זאת זה קורה. בנוסף, מדובר פה במשהו שיותר גדול מהטעם האישי שלי והיכולת שלי להתרגש. מדובר באיכות ובהשפעה של המוזיקה על כלל האוכלוסיה והעולם. האם היא משנה את העולם? או האם היא מספקת לנו רינגטון חדש? או שככה משנים היום את העולם?
עייפות החיפוש?
לגבי הטענה על נוסטלגיה, אישית אני לא כזה נוסטלגי. ברור שאני מגלה פנינים מהעבר מפעם לפעם, למה לא? זה בעצם עוד פלוס של העידן החדש, הנגישות לכל ההיסטוריה המוקלטת. התרגשתי מאקו והבאנימן? מעולה, בקרוב הדיסקוגרפיה על ההארדיסק. אך אני מת, ממש מת, לשמוע משהו חדש שיפיל אותי מהרגליים. השאלה מה יפיל אותי מהרגליים ומתי ממש לא בשליטתי. זה לא מבחירה, זה פשוט קורה.
בעניין העייפות מהחיפוש המוזיקלי. יש רגעים שזה מעייף כמובן ואני לוקח הפסקה. אך זה הרבה יותר גדול ממני. לפני שאני מודע לכך, אני שוב בחיפוש. דוגם ריליסים חדשים מהניוזלטר של אמ"ג, מקליק על שם להקה ביוטיוב שמעולם לא שמעתי עליה, מחפש מה השיר הנורדי הבומבסטי הזה ששודר ב-106FM. כמובן שיש לי חיים. אני לא מבלה כל הזמן בחיפוש בלתי פוסק אחר מוזיקה חדשה. שלא לדבר על זה שכדי לאהוב משהו צריך לשמוע אותו יותר מפעם או פעמיים. וזה מוביל אותי לפואנטה הבאה.
האנשים שבחרו 50 אלבומי כאלבומי השנה שלהם, עם כל הכבוד, אני לא קונה את זה. איך לכל הרוחות אפשר לעכל 50 אלבומים בשנה אחת ולהכריז עליהם בתור האהובים לעומת מאות אחרים? אני לא מדבר על לשמוע, אני מדבר על לעכל. על ללעוס עם מלא רוק, לבלוע את מלוא הפה, לתת לזה להסתובב בבטן בתקווה שזה ימצא את דרכו לנבכי הנשמה. לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף וההיפך ובאקראי, לחשוף עם כל האזנה עוד צלילים שהתחבאו, ולחזור שוב ושוב ושוב, כמו לאקסית שאתה מגלה כל פעם מחדש עד כמה אתה אוהב אותה.
אולי יש קומץ של אנשים שיש להם את הזמן הפנוי, הריכוז, והספייס אשכרה לעכל ובאמת לאהוב 50 אלבומים בשנה. אני חושד שרוב עורכי הרשימות הארוכות למיניהן לא כאלה. שמעו קצת, חשבו נחמד, רצו לפרסם איזה רשימה באינטרנט, סה טו. דובר בתגובות הפוסט על הפרעת קשב? רשימה אישית של 50 אלבומים אהובים מהשנה נובעת לדעתי מהפרעת קשב והתמכרות לסטטוסיאדה, ולא מהאזנה אמיתית. לכן אני לא מקבל את זה כדוגמה נגדית שהיתה שנה מוזיקלית מעולה. המספרים לא משנים, מה לגבי התוכן?
לסיכום. ארז העלה כמה נקודות מאוד יפות למחשבה, אבל יש בהן בעייתיות. אנשי האמצע הם לא באמת הבעיה. בהרבה מקרים הם דווקא עוזרים להגיע למוזיקה מעולה, ובין כה וכה המאזינים מקבלים מוזיקה מכל מיני מקורות שלא בהכרח מתווכים דרכם. הוא צודק שיש לי חלק כמאזין בכך שאני לא מתחבר למוזיקה שיצאה השנה, אם כי בכל זאת יש הפתעות. עובדה שכן מצאתי כמה אלבומים שריגשו אותי השנה. והעובדה שאנשים מפרסמים מגילות עצמאות של אלבומי השנה מעידה לדעתי יותר על הפרעת קשב ו/או רצון להתבטא ופחות על מוזיקה טרנסצנדנטלית.
כשנגיע לסכם את שנת 2012 במוזיקה, מה נזכור משנת 2011? מה אנו זוכרים משנת 2010 עכשיו שסיכמנו את 2011? מה נזכור בעוד 20 שנה ממה ששמענו היום?
