פוסטים מתויגים עם תעשיית המוזיקה

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק א

    עשיתי את דרכי לכנס Tune In Tel Aviv בנמל. זה היה יום ישראלי טיפוסי שהזכיר לי שוב ושוב איפה אני נמצא - בפינה הלחה שלנו תחת שמי ים התיכון. אי שם, מעבר לכחול העמוק שבצבץ בין בנייני הנמל, יש תעשיית מוזיקה ענקית. הלכתי לברר מה אפשר ללמוד ממנה.

    נכנסתי באמצע הפנל הראשון של David Grasham ו-Harvey Leeds (מידע מלא על כל הפנליסטים פה), שועלים ותיקים בביזנס. הם היו בעיצומה של שעת סיפור על חוויות מעשרות שנים בתעשייה.

    דיוויד סיפר איך איימו על חייו כשהשמיע את Diana Ross ברדיו בדרום אפריקה, תקופת האפרטהייד. הארווי סיפר איך רימו את להקת Good Charlotte שהוא החתים לסוני. תודות למודל פיננסי מיושן, סוני שמרה בצד 5-10% מהמכירות להחזרים על דיסקים שבורים ואלבומים שלא נמכרו. הלהקה עשתה בדיקה עצמאית איפה הכסף, וגילתה ש- $680,000 היו "תקועים בצנרת". משועשע ומזועזע יצאתי לפנל של מעגל הפרומוטרים במועדון השבלול.

    להפתעתי המקום נראה חשוך וריק. שאלתי באנגלית את קומץ האנשים שישבו על הבר אם הגעתי למקום הנכון. אחד מהיושבים ענה "אנחנו מקווים שכן". התברר שהוא Marek Szpendowski, המקבילה של שוקי וייס בפולין ומנחה הפנל. 10 דקות לאחר מכן הדליקו את האורות ומשתתפי הפנל העלו לבמה כיסאות ושולחנות. כמה דקות אחרי שהם התיישבו טכנאי המקום נזכר לסדר מיקרופונים. הרגשתי לא נעים.

    למרות האירגון הלקוי, הפנל היה מרתק ועסק בהפקת הופעות בארץ ובחו"ל. הסתבר שגם בגולה קשה. לפי Uli Hilger, מקים פסטיבל Waves Vienna, יש באוסטריה מונופול של מפיקי הופעות וחייבים למצוא נישה כדי להצליח.

    מרק נלקח למאסר בגלל הנסיונות שלו להביא להקות לפולין. אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי לקחו לו 10 שנים לשים את פולין על מפת סיבובי ההופעות. עכשיו כשהצליח, האמנים דורשים את אותו התשלום כמו שהם דורשים ממפיקים בגרמניה, למרות שהכרטיסים יותר זולים בפולין. הוא נעזר בספונסרים כדי להשלים את הפער.

    מצב ייבוא ההופעות בארץ בעייתי, אבל לא בגלל מה שחשבנו. הילל ווקס מחברת ההפקה 2B Vibes טען שלרוב האמנים לא אכפת מפוליטיקה - הם רוצים לנגן ולפגוש את המעריצים. לדעתו ישראל לא נמצאת על הרדאר בגלל לוגיסטיקה. הרי הרבה יותר קל לארגן 25 הופעות בצפון אירופה מאשר לבוא לפה. ערן אריאלי מנרנג'ה טען שהספונסרים לא עוזרים למצב. הכסף שהם מציעים קטן מדי ולא שווה את מה שהם מבקשים עבורו.

    מפיק העל זאב אייזיק הוסיף שהבעייה היא ה-hate mail שאמנים מקבלים וטען שרובו מגיע מהארץ. אבל לדעתו על כל סרבן הופעות יש אמן שיסכים להתגייס. אולי הפתיע שגם באוסטריה היו בעיות פוליטיות. להקות היפ הופ גרמניות ביטלו הופעות בגלל עלייתו של הפוליטיקאי הימני, יורג היידר, לשלטון. הוא התעקש ושכנע אותם לבוא ולבטא את הדיעות שלהם בחופשיות על הבמה.

    יצאתי להפסקת צהריים עם חברי החדשים מהרדיו הבינתחומי. שוחחנו על סנדוויצ'ים של ארומה ובירה משוק האיכרים עד כמה זה קל או קשה להביא קהל להופעות בארץ. הייתי מאוד פסימי אחרי הפנל של הפרומוטרים, אבל אחרים לא הסכימו איתי. טוב שכך. אחרת מי היה לוקח צ'אנס להביא לפה הופעות?

  • התכנסות: Tune in Tel Aviv

    כנס המוזיקה Tune In Tel Aviv יתקיים ביום חמישי הקרוב בנמל - הזדמנות לכל הברנז'ה להתכנס, לדבר על התעשייה, ולעשות נטוורקינג.

    מבטיחים כמה שמות מעניינים, אורחים מחו"ל שכדאי למוזיקאים לפגוש. למשל, שועל תעשיית המוזיקה Harvey Leeds שעבד בעבר בסוני ועובד ב-5 השנים האחרונות בתאגיד ההופעות לייב ניישן, Malcolm Haynes, פרומוטר ותיק ומגלה כשרונות לפסטיבל העל גלסטנברי, ועוד רבים (תלחצו על All Speakers אחרי שתכנסו לקישור). חשבתי ש-Gene Simmons מלהקת Kiss יבוא, מה שהיה יכול להיות מאוד מבדר, אבל הוא רק פרזנטור. חבל.

    יש אירועים מבטיחים בתוכנייה של הכנס, רובם במקביל. אנווט בין פנלים של אינסיידרים, פרומוטרים ומנהלים, שיחשפו איך התעשייה עובדת, לבין פנלים ממבט על, למשל על זכויות יוצרים וקראודסורסינג, שיעוררו דיונים סוערים. אם אחד מהאורחים יתגלה ככריזמטי ועשיר בסיפורים, אקפוץ לראות אותו מקרוב בסשן "בגוב האריות".

    שמתי אוזן במיוחד על הפנל "בנינו את העיר הזו על רוק אנד רול". זה אמור להיות דיאלוג בין הקהל לנציגי מפתח בעירייה איך אפשר לשפר את העיר למוזיקאים. וואלה. מעניין מה יש להם לומר על העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות.

    לילה לפני הכנס נזכה לעשרות הופעות במקביל בפסטיבל Mad Music, שואוקייס של אמנים מקומיים לאנשי התעשייה. בואו ותוכלו להשוויץ שהייתם שם כשגילו את קין והבל 90210, הרבה לפני שהם עברו ללוס אנג'לס והתמכרו לקוק וחשפניות.

  • אין קצה

    קוואמי שר שהוא "מאבד את הקצה לילדים במייספייס, בסולסיק, בבלוגים". אבל אין יותר קצה לאבד. גם הילדים בבלוגים לא יכולים להיות היום בעניינים. זה כמו לשבת על החוף ולנסות להעביר את כל החול דרך מסננת בזמן שהגלים ממשיכים להביא עוד. אם כל דקה מעלים ליוטיוב 100 שעות וידאו, כמה מוזיקה עולה לסאונדקלאוד באותו הזמן?

    פעם היה קל. חברות התקליטים הגדולות הכתיבו את הטעם המוזיקלי דרך MTV, קומץ תחנות רדיו ומגזינים, וכמובן דרך המצעדים. אם עקבת אחריהם נשארת בלופ. ברור שלהקות מסכנות נפלו בין הסדקים בחזרה לדייג'ובס. אבל לפחות לנו, מכורי המוזיקה הכבדים, היו חיים פשוטים.

    חשבנו לפני 10 שנים שתעשיית המוזיקה תקרוס. טעינו. השחקנים הגדולים נשארו ומצאו דרכים אחרות להרוויח. אממה, האינטרנט השטיח את המגרש. גם מדונה וגם מנומנה מוכרים מוזיקה באייטיוניס ומעלים קליפים ליוטיוב. גם אתם יכולים. יש אינסוף בלוגים ותחנות רדיו אינטרנטיות לכל ז'אנר. אפילו מוזיקה מזמנים נשכחים ומדינות רחוקות זמינה אונליין. המצעדים כבר לא רלוונטיים.

    רגע, אני מתלונן על שפע של מוזיקה? על היכולת של להקת אינדי לתת אצבע משולשת למיסטר ביג, לעשות ולהפיץ מוזיקה בלי להתפשר!? ממש לא. מה שאני כן אומר זה שלא משנה כמה זמן ואנרגיה אשקיע, הסיכוי שאשמע דווקא על הלהקה ההיא קלוש.

    יש את האירועים הגדולים. הפיקסיז הוציאו שיר חדש? טירוף סביב דאפט פאנק? קנייה ווסט מגלומן? שמעתי על זה. אבל משם והלאה הכל מקרי. אולי קראתי איזה כתבה בגלריה, שמעתי איזה שיר בקצה, בדקתי איזה המלצה בלאסט אף אם. אבל כמה מוזיקה פספסתי בזמן שביליתי 40 דקות בהאזנה לחדש של Queens of the Stone age? האם אשמע אותה אי פעם?

    (צילום על ידי loop_oh)

  • תנו לנגן בשקט

    הלכתי לנגן עם חברים ביום שבת בחדר החזרות על שם ז'אן ז'אק. זה היה יום לפני עליית המע"מ. חשבתי שכבר התעללו מספיק באוכלוסיה החלשה, אך בעל המקום חשף, שכרגיל, מוזיקאים מקבלים פה יותר.

    עיריית תל אביב העלתה את הארנונה לאולפני הקלטות וחדרי חזרות כמעט פי 2.3 לפני כחודש. זה קרה בעקבות שינוי הסיווג הארנוני של אולפנים מ-"תעשייה ומלאכה" ל-"שירותים כללי". העירייה דרשה תשלום רטרואקטיבית מתחילת השנה.

    חוסר הצדק לא עבר בשתיקה. מוזיקאים ובעלי אולפנים הקימו קבוצת מחאה בפייסבוק בעקבות המהלך הפתאומי. בכתיבת שורות אלה הקבוצה מנתה מעל ל-5,000 וגרפה קונצנזוס נרחב. מוזיקאים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד רבים העלו תמונות מחאה כשהם מחזיקים בשלט "תנו לנגן בשקט". כמובן שהבלוגוספירה נרתמה לעזרת המוזיקאים (יובל אראל, האפרכסת, וחדי אוזן). אפילו אקו"ם הצטרפו.

    השינוי הבירוקרטי הזה הרסני לסצינת המוזיקה בתל אביב. "לחדרי החזרות לא תהיה ברירה, אלא לגלגל את מחירי הארנונה החדשים בתוך המחיר לשעה של חדר החזרות או האולפן", אמר אייל שכטר, סולן להקת אבטיפוס. "התוצאה תהיה שמוזיקאים לא יוכלו לעמוד במחיר ויחפשו אלטרנטיבות. האלטרנטיבות הן מחוץ לתל אביב. חולון, למשל, רחוקה 10 דקות נסיעה מתל אביב". כפיר גוב מאולפני הכאוס פחות אופטימי. "אם עסקי המוזיקה בתל אביב יאלצו לסגור את דלתותיהם, זה יהיה הסוף ליצירת מוזיקה בארץ", הוא אמר.

    רציתי לרדת לתחתית הסיפור. מדוע שוב עשקו את המוזיקאים שבכל מקרה יוצרים פה נגד כל הסיכויים? ודווקא בתל אביב, בעיר שמדביקה על כל פוסטר סיסמאות של "תרבות" ו-"מוזיקה"?

    הכל התחיל מתביעה של מספרה. ב-30.6.09 מישל מרסייה הגיש תביעה ייצוגית נגד העירייה בטענה לאפליית בעלי מספרות בעיר. לדעתו גבו מהם ארנונה מוגזמת. ב-20.10.10 הוא זכה בתביעה שהתגלגלה עד בית המשפט העליון, וכך מספרות קומבנו בארנונה מופחתת במכת פטיש הצדק.

    איך לעזאזל מספרה קשורה למוזיקה ולחדרי חזרות? לפי העירייה "נקבעו מבחנים חדשים מחייבים להגדרת 'בית מלאכה': עסק ייחשב כ-בית מלאכה אם הוא נכנס להגדרה המילונית של "מלאכה", כגון סנדלר, חייט, נגר וכו'; וכן אם הוא עונה על תכלית ההקלה לבתי מלאכה שהיא סוציאלית בעיקרה ומטרתה לתת מענה לאותם בעלי מלאכה קטנים שנותנים שירות חיוני לציבור המתגוררים בשכונות המגורים בעיר, עסקים שהם פשוטים ונעדרי תחכום טכנולוגי (שמכונים בימינו low tech), ופוטנציאל מתח הרווחים שלהם קטן מאד. לפי מבחנים אלו אולפן הקלטה הוא עסק למתן שירותים ולא בית מלאכה".

    בקיצור, על פי העירייה אולפנים וחדרי חזרות רחוקים שנות אור מסנדלריות ולא נכנסים להגדרה המילונית של מלאכה, וזו ההגדרה שתופסת תודות למשפט של מישל מרסייה. ומה קרה שנזכרו פתאום, יותר משנתיים וחצי אחרי פסק הדין, להעלות את הארנונה? הסתבר שחדרי החזרות והאולפנים נזרקו בכוח בין כסאות הבירוקרטיה. על פי העירייה, תודות לאישור מיוחד משר הפנים והאוצר הם זכו להכלל בהגדרה כ-"בנינים שאינם משמשים למגורים" . ובנינים שאינם משמשים למגורים קורעים בארנונה.

    לא צריך בתי משפט כדי להבין שאולפנים הם לא סנדלריות, אבל חשוב להבין שהם לא מלאים בקוק וקטיפה. רובם קטנים וצנועים והוקמו על ידי מוזיקאים באיזורים המוזנחים של העיר. המחיר בחדר חזרות סטנדרטי עומד על כ-70 ש"ח לשעה. תקזזו שיפוצים, ציוד, מיסים, ועלויות שוטפת, ותגלו שפוטנציאל הרווח שלהם קטן מאוד. לא יכול להיות שהם יצטרכו לשלם ארנונה גבוהה בעוד שסטודיו לאמנות ואף בתי תוכנה זוכים להקלות.

    בעקבות המחאה, גלי צה"ל חשפו את הפרשה ומנכ"ל העירייה הבטיח להפגש עם נציגי האמנים כדי להקל עליהם. שאלתי את העירייה אם זה קרה. זו תגובתם: "מנכ"ל העירייה נפגש עם נציגי המוזיקאים ובעלי אולפני ההקלטות. לאור חשיבותם של אולפני ההקלטות וחדרי חזרות לתרבות בעיר, סוכם כי העירייה תקדם סעיף חיוב נפרד לאולפני הקלטות שיקל עליהם ויפתור את הנושא לשנים הבאות. במקביל, בוחנת העירייה כיצד להקל על תשלומי הארנונה שלהם כבר בשנה הנוכחית. יצוין כי העלאת הארנונה לאולפני הקלטות נעשתה בעקבות פסיקות של בית המשפט העליון והמחוזי המתייחסות לכלל העסקים המחויבים על פי תעריף נמוך יותר."

    אני מקווה לא רק שיפתרו כבר את העניין הספציפי הזה, אלא שיתחילו לתת כבוד למוזיקאים בחברה שלנו, ואולי, חס ושלום, אפילו ילכו לקראתם. למשל עם חוק מוזיקה.

  • בדק בית לשמה הטוב של המוזיקה

    קצת מוזר להגיב לפוסט שפורסם בבלוג שלי, אך תגובה ארוכה מדי לפוסט שלא אני כתבתי מצדיקה את זה. אני מדבר על פוסט האורח המעולה של ארז סובל, האביר שבא להגן על המוזיקה מאש הדרקון הקנטרנית שלי. אמרתי ואומר שוב שזה פוסט מעניין לאללה שגרר דיון מרתק. הוא גרם לי לחשוב ואני שמח שפרסמתי אותו, במיוחד כי הוא מייצג דיעה אחרת מכיוון אחר.

    בתגובה :) תאוריה מס' 1. ארז אומר שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים לאור אובר אינפורמציה. הספקים האלה מביאים לנו בינוניות, או לכל הפחות מוזיקה שלא מתאימה לנו, ולכן אנו חושבים שכל המוזיקה החדשה בינונית. הוא ממליץ למצוא דילר אמין יותר, או אפילו לזרוק את הספקים ולגשת ישר למקור.

    קודם כל, ההנחה שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים עם אינטרסים וכו' לא כזאת נכונה. תעשיית התקליטים היא לא מה שהיתה פעם, ומכונות הייפ הן לא מה שהיו פעם. נכון, יש עדיין תעשיית מוזיקה עם כספים ומניעים. אבל כל העניין של העידן החדש הוא דמוקרטיזציה של המוזיקה - אתרי להקות רשמייים ולא רשמיים, בלוגים עצמאיים, צפיות ביוטיוב, אפילו לייקים בפייסבוק - לכל אלה יש לנו גישה ישירה. יש ללהקות דרכים חדשות להתפרסם שלא תלויות בערוצים הישנים. צפיות ביוטיוב היום נחשב למדד יותר רציני מנתוני מכירת אלבומים. אכפת למישהו ממצעדי המכירות בכלל?

    ארקטיק מאנקיז

    ארקטיק מאנקיז - התפרסמו בזכות המעריצים, ואז בא ה-NME

    שנית כל, ההנחה שהספקים מביאים לנו בינוניות או מוזיקה לא מתאימה לא נכונה. אותם ספקים הביאו לנו דברים אדירים בעבר וגם בהווה ולכן לא צריך לפסול אותם על הסף. אלביס, הביטלס, המי, בואי, פינק פלויד, סקס פיסטולס, הפוליס, נירוונה, רדיוהד, ווייט סטרייפס, אינטרפול, אלבו, וכיוב'. שאלות?

    ברור שהיו המון ריליסים בינוניים ונוראיים בין לבין, אלבומים שישכחו לעד בתהום הנשייה, חלקם בצדק, חלקם לא. אי אפשר לצפות לאהוב את כל ההמלצות של הספקים, זה בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם שאותם אנשי האמצע הביאו את תשומת ליבינו במהלך השנים לכשרונות אדירים, לשירים ואלבומים שהולכים איתנו עד היום. תעשו בדק בית ותראו.

    לסיכום הנ"ל, זה לא משנה מאיפה שמעת על מוזיקה. אם בשיטוט אקראי בבנדקמפ, מחברים, מה-NME, מקול הקמפוס, מבלוג קטן מאוקלהומה, מפיצ'פורק, או משיר שהשכן שומע בפול ווליום כל שבת בבוקר. באופן אישי, אני לא צמוד לספק מוזיקלי אחד, אלא נהנה מכל האפשרויות ולא באופן אובססיבי. אני נותן מקום לאקראיות, עם אמונה שמה שיעיף אותי יגיע אלי יום בהיר אחד.

    עדיין אני שואל את שאלת התקליט השבור שלי שלא זוכה למענה - כמה שירים/אלבומים נזכור מהשנה גם בשנה הבאה? בעוד שנתיים? חמש שנים? מי יכול להגיד בשלוף מה שלושת האלבומים המשפיעים של השנה שעברה? כן, לדעתי מוזיקה חשובה/משפיעה/מרגשת/אדירה/אינטרגלקטית זוכרים וזוכרים היטב. יש הרבה דרכים למכה, רק לא ברור אם עוד יש כזה מקום על המפה, אם מה שיש לנו היום זה הרבה דרכים לחדרה.

    תאוריה מס' 2. ארז שואל האם זה הוגן להאשים את המוזיקה, ושואל מה חלק המאזין בסיפור הזה כאשר הוא זה שלא מרוצה מהריליסים החדשים. הוא מציע שרגשות נוסטלגיה עלולים לגרום לכך, או עייפות מהחיפוש המוזיקלי. הוא מביא כדוגמה נגדית אנשים שפירסמו רשימות של 50 אלבומים שאהבו השנה.

    ארז צודק לגמרי שאנחנו צריכים לשאול מה החלק שלנו, של המאזינים, בזה. נכון, התבגרתי, ויש תחושה שקשה לי יותר להתרגש ולמצוא חדשנות. ברור שלא אשתגע בהכרח מעוד מישהו שמרים גיטרה ונשמע כמו דה אדג' מ-U2. העניין הוא שזה לא תמידי.

    כשאני הכי פחות מצפה לזה, אני שומע צליל, או נוכח בהופעה, ופתאום אני מתרגש שוב ממוזיקה כמו בן 16 מחוצ'קן. כנראה שהכימיקלים במוח שלי מאפשרים מצבים שכאלה בתדירות פחותה, בכל זאת זה קורה. בנוסף, מדובר פה במשהו שיותר גדול מהטעם האישי שלי והיכולת שלי להתרגש. מדובר באיכות ובהשפעה של המוזיקה על כלל האוכלוסיה והעולם. האם היא משנה את העולם? או האם היא מספקת לנו רינגטון חדש? או שככה משנים היום את העולם?

    עייפות החיפוש?

    לגבי הטענה על נוסטלגיה, אישית אני לא כזה נוסטלגי. ברור שאני מגלה פנינים מהעבר מפעם לפעם, למה לא? זה בעצם עוד פלוס של העידן החדש, הנגישות לכל ההיסטוריה המוקלטת. התרגשתי מאקו והבאנימן? מעולה, בקרוב הדיסקוגרפיה על ההארדיסק. אך אני מת, ממש מת, לשמוע משהו חדש שיפיל אותי מהרגליים. השאלה מה יפיל אותי מהרגליים ומתי ממש לא בשליטתי. זה לא מבחירה, זה פשוט קורה.

    בעניין העייפות מהחיפוש המוזיקלי. יש רגעים שזה מעייף כמובן ואני לוקח הפסקה. אך זה הרבה יותר גדול ממני. לפני שאני מודע לכך, אני שוב בחיפוש. דוגם ריליסים חדשים מהניוזלטר של אמ"ג, מקליק על שם להקה ביוטיוב שמעולם לא שמעתי עליה, מחפש מה השיר הנורדי הבומבסטי הזה ששודר ב-106FM. כמובן שיש לי חיים. אני לא מבלה כל הזמן בחיפוש בלתי פוסק אחר מוזיקה חדשה. שלא לדבר על זה שכדי לאהוב משהו צריך לשמוע אותו יותר מפעם או פעמיים. וזה מוביל אותי לפואנטה הבאה.

    האנשים שבחרו 50 אלבומי כאלבומי השנה שלהם, עם כל הכבוד, אני לא קונה את זה. איך לכל הרוחות אפשר לעכל 50 אלבומים בשנה אחת ולהכריז עליהם בתור האהובים לעומת מאות אחרים? אני לא מדבר על לשמוע, אני מדבר על לעכל. על ללעוס עם מלא רוק, לבלוע את מלוא הפה, לתת לזה להסתובב בבטן בתקווה שזה ימצא את דרכו לנבכי הנשמה. לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף וההיפך ובאקראי, לחשוף עם כל האזנה עוד צלילים שהתחבאו, ולחזור שוב ושוב ושוב, כמו לאקסית שאתה מגלה כל פעם מחדש עד כמה אתה אוהב אותה.

    אולי יש קומץ של אנשים שיש להם את הזמן הפנוי, הריכוז, והספייס אשכרה לעכל ובאמת לאהוב 50 אלבומים בשנה. אני חושד שרוב עורכי הרשימות הארוכות למיניהן לא כאלה. שמעו קצת, חשבו נחמד, רצו לפרסם איזה רשימה באינטרנט, סה טו. דובר בתגובות הפוסט על הפרעת קשב? רשימה אישית של 50 אלבומים אהובים מהשנה נובעת לדעתי מהפרעת קשב והתמכרות לסטטוסיאדה, ולא מהאזנה אמיתית. לכן אני לא מקבל את זה כדוגמה נגדית שהיתה שנה מוזיקלית מעולה. המספרים לא משנים, מה לגבי התוכן?

    לסיכום. ארז העלה כמה נקודות מאוד יפות למחשבה, אבל יש בהן בעייתיות. אנשי האמצע הם לא באמת הבעיה. בהרבה מקרים הם דווקא עוזרים להגיע למוזיקה מעולה, ובין כה וכה המאזינים מקבלים מוזיקה מכל מיני מקורות שלא בהכרח מתווכים דרכם. הוא צודק שיש לי חלק כמאזין בכך שאני לא מתחבר למוזיקה שיצאה השנה, אם כי בכל זאת יש הפתעות. עובדה שכן מצאתי כמה אלבומים שריגשו אותי השנה. והעובדה שאנשים מפרסמים מגילות עצמאות של אלבומי השנה מעידה לדעתי יותר על הפרעת קשב ו/או רצון להתבטא ופחות על מוזיקה טרנסצנדנטלית.

    כשנגיע לסכם את שנת 2012 במוזיקה, מה נזכור משנת 2011? מה אנו זוכרים משנת 2010 עכשיו שסיכמנו את 2011? מה נזכור בעוד 20 שנה ממה ששמענו היום?